על העיוורון: אין סרטים גדולים של במאיות? הנה 10 סרטי מופת

רשימת 40 הסרטים הגדולים של "הארץ" לוקה בעיוורון. מ"הפסנתר" ועד "אמריקן האני", עולם הקולנוע מלא בסרטים מעולים של יוצרות נשים

אמריקן האני
אמריקן האני
2 ביוני 2017

באפריל השנה פרסם אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק של עיתון "הארץ", רשימה של חמישים סרטים ש"כל חובב קולנוע חייב לראות". הוא כלל בה סרט אחד בלבד שביימה אישה – "ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן. השבוע הוא הגדיל לעשות ואת רשימת ההמשך שהוקדשה לארבעים הסרטים החשובים בארבעים השנים האחרונות, הרכיב על טהרת הבמאים הגברים (בהתאם, רובם הגדול של הסרטים עוסקים בגברים ובמשברים שהם עוברים).

הפעם הוא חש צורך להצטדק, כנראה בעקבות מאמר תגובה לרשימה הקודמת שכתבה ליאור אלפנט. "יהיו ודאי קוראים שיתלוננו שהרשימה אינה כוללת אפילו סרט אחד של במאית", הוא כתב. "אך אני מאמין שתקין ומכובד יותר שלא לכלול ברשימה סרט שאינני אוהב או מעריך במיוחד, כמו, למשל, 'הפסנתר' של הבמאית הניו זילנדית ג'יין קמפיון, ואין לו חשיבות היסטורית ייחודית בעיני, רק משום שאשה ביימה אותו". עוד הוא כתב "אני מקווה שכאשר מטלה דומה תוטל על עמית או עמיתה שלי מהעתיד בעוד ארבעה עשורים המצב יהיה שונה".

משום ש"הפסנתר" הוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, וללא ספק יצירת מופת קולנועית ואבן דרך תרבותית, הקדשתי לו פוסט בפייסבוק שזכה להמון תגובות מזדהות (גם מגברים). אותו פוסט הוא נקודת המוצא לרשימה הזאת שנכתבה בזריזות, ולא תמצאו בה כמה במאיות נחשבות שכבר זכו למעמד קנוני, כמו שנטל אקרמן, ורה חיטילובה, לנה ורטמילר, ולהבדיל לני ריפנשטאהל (במאית הבית של היטלר). כן תמצאו בה סרטים אהובים עלי במיוחד, שכמה מהם אני מחשיבה ליצירות מופת, וכולם בעלי חשיבות קולנועית ותרבותית.

הפסנתר (1993)

סרטה של ג'יין קמפיון – והיחיד בבימויה של אשה שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן – הוא דרמה קולנועית במסורת הספרות הנשית הגותית, שמצליחה להיות גם קלאסית וגם חדשנית, חושנית, מכשפת, מתעתעת ומופלאה. יש בסרט צמד הופעות פנומנליות של אנה פאקווין והולי הנטר, שגם ניגנה בעצמה את הפסקול היפהפה שהלחין מייקל ניימן, והוא עוסק בנושא נפיץ: מערכת יחסים פרוורטית, מציצנית וכפויה שהופכת לאהבת אמת – ומצליח לעשות זאת מנקודת מבט פמיניסטית, שמהפכת את מערכת הכוחות החברתית והתרבותית המקובלת. גיבורתו האילמת, המורדת בגורל החברתי שנגזר עליה, היא דימוי מטאפורי אדיר עוצמה לשלילת קולן של בנות מינה.

רשתות של אחר הצהריים (1943)

מיה דרן היתה היוצרת הבולטת ביותר בתחום קולנוע האוונגרד שפרח בארצות הברית בשנות ה-40. סרטה הראשון הוא גם המפורסם ביותר, למרות שאורכו הוא רק 14 דקות. זהו חלום עתיר דימויים פסיכואנליטיים של תשוקה ואימה, עז הבעה ומרהיב ביופיו שהקדים להעלות על המסך סובייקטיביות נשית.

עוברת אורח (1985)

אנייס ורדה (שממשיכה לביים גם כיום, בגיל 90) החלה לעשות סרטים עוד בשנות החמישים, וב-1985 יצרה את אחד היפים שבהם. הסרט, שמלווה את מסעה של צעירה חסרת בית (סנדרין בונר) אל מוות ידוע מראש, הוא יצירה מכוננת שטוותה את הדרך למסעות קולנועיים של נשים, השונים כל כך מהמסעות הגבריים (מדהים לגלות שמספרם עדיין קטן כל כך). זה סרט קשה ומטריד, המשלב סגנון תיעודי עם שוטים ארוכים ויפהפיים ומותיר את הצופים תוהים לגבי הגיבורה האניגמטית שבמרכזו.

דוריט הקטנה (1987)

העיבוד המונומנטלי והמדוקדק של כריסטין אדזארד לרומן מאת צ'רלס דיקנס נמשך שש שעות, ומורכב משני סרטים השבים ומספרים את אותו סיפור משתי נקודות מבט שונות של שתי הדמויות המרכזיות – של איש טוב ומיטיב שמסתבך בניסיונו לעזור לתופרת של אמו, ושל הנערה העכברית שמתאהבת בו. מופת של עיבוד חכם ומתבונן.

שוקולד (1988)

זה 30 שנה שקלייר דני הצרפתיה היא אחת היוצרות המרתקות בקולנוע עם סרטים כמו "עבודה טובה" ו"35 לגימות של רום". סרטה הראשון בחן שאלות של קולוניאליזם, גזענות, נשיות, גבריות ויחסים בין המינים (נושאים שהמשיכה לעסוק בהם גם בסרטיה הבאים) דרך סיפורה של אישה צעירה השבה לקמרון שבאפריקה ונזכרת בילדותה שם, בהוריה ובמשרת הצמוד של המשפחה. זה סרט מעודן, עמוק ועתיר אבחנה, ושוט הסיום הבלתי נשכח שלו עונה בעוצמה לשאלות שנשאלו במהלכו.

לוכד עכברים (1999)

סרטה הראשון של לין רמזי הוא מסרטי הילדות היפים והמרים ביותר שנוצרו מעולם. על רקע שביתת פועלי הזבל בגלזגו של 1973, ג'ק בן ה-12 מתמודד עם אשמת טביעתו של ילד שכן במהלך משחק אלים. זה סרט מסויט, שניחן בפיוט חמור, כמו פחם שהתגבש ליהלום, והוא חורך את הנשמה. סרטה החדש של רמזי, "אף פעם לא באמת היית כאן", זכה השנה בפרסי התסריט והשחקן בפסטיבל קאן.

היום שבו הפכתי לאישה (2000)

סרטה של מרזייה מחמלבף (זוגתו של מוחסן מחמלבף ודודתה/אמה החורגת של סמירה) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.

מטען הכאב (2008)

קתרין ביגלו מביימת סרטים על גברים (וגם על נשים חזקות) והייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה באוסקר על בימוי עם הסרט המשובח הזה על יחידה אמריקאית לפירוק פצצות במלחמת עיראק. אחד הסרטים המותחים ביותר שנראו אי פעם על המסך מתאר את שגרת החיים הקטלנית ביחידה, ומאייר תמונה מצמררת של גבריות מקצוענית ואובססיבית ללא טיפת הרואיות פטריוטית.

סלעים בכיסי (2014)

במו ידיה יצרה סיגנה באומן סרט אנימציה השוזר את ההיסטוריה האלימה של לטביה, שנכבשה בידי הגרמנים ובידי הסובייטים, עם אוטוביוגרפיה משפחתית של חוסר יציבות נפשית – מסבתה האובדנית, דרך דודניות משוגעות ועד קשייה שלה. התכנים המדכאים האלה מטופלים בהמון אנרגיה, הומור ודמיון חזותי והתוצאה היא דיוקן עשיר ואינטימי ומבדר מאוד של מסורת של סבל נשי, המוביל למרות הכל לסוף כמעט אופטימי.

אמריקן האני (2016)

יצירת המופת המסעירה של אנדריאה ארנולד הבריטית היא קנבס רחב יריעה, לירי, קשוח ומפעים של נעורים במנוסה ושל אימפריה קפיטליסטית בשקיעה. סרט המסע הזה צובר מימדים אפיים, שנדמים מנוגדים לפריים הצר שבו ארנולד מצלמת את כל סרטיה, לסגנון המאולתר ולמצלמה הנישאת ביד, שמביאים לסרט חיוניות ואינטימיות עזה.

ועוד כמה נהדרים:

גרמניה אם חיוורת

סרטה המצמרר של הלמה סנדרס ברהמס על תלאותיה של אמה במלחמת העולם השנייה היה לאחד הסרטים הבולטים בקולנוע הגרמני החדש.

חמש ילדות יפות

סרטה הראשון ההיפנוטי של סופיה קופולה על חמש אחיות מבית דתי נוקשה שמחליטות להתאבד.

כומר

דרמה עזה של אנטוניה בירד על לבטיו של כומר גאה בליברפול.

קלולס

קומדיית הנעורים השנונה של איימי הקרלינג שהפכה לאחד הייצוגים והדימויים הבולטים של הדור שאחרי דור ה-X.

טיטוס

העיבוד המסעיר של ג'ולי טיימור למחזה הדמים של שייקספיר.

טוני ארדמן

מארן אדה מציעה בחינה ייחודית, מצחיקה מאוד ומרגשת מאוד, של יחסים בין אב לבתו.

הלוח

סרטה של סמירה מחמלבף על הסוריאליזם של המציאות עוקב אחר מורים המחפשים אחר תלמידים בגבעות המדבריות של איראן במהלך המלחמה עם עיראק.

ליידי צ'טרלי

פסקל פראן רקמה עיבוד נשי, מואר וחושני להפליא לרומן היצרים הגברי של ד.ה. לורנס.

מלודיה לתיבת נגינה

מסעם של שני ילדים בחיפוש אחר אב נעדר הופך בידיה של קירה מורטובה האוקראינית לאגדה מסויטת.

עדות עיוורת

סרטה המבריק והמתעתע של ג'וסלין מורהאוז האוסטרלית על תפיסת המציאות החרדתית של צלם עיוור.