אכלנו בדוכן הצ'יפס החדש באבן גבירול ושרדנו כדי לספר

אחרי שנים בתפקיד האח הפחות אטרקטיבי של ההמבורגר, הצ'יפס סוף סוף מקבל את מקומו הראוי על מפת הקולינריה התל אביבית – שהוא, ובכן, עדיין לא בטופ. מנות צ'יפס מיוחדות הן עדיין לא תופעה, אבל בין הצ'יפס של אייל שני ברומנו לתערובת התפו"ד ובטטה של הויטרינה, כבר לא נדיר למצוא ערמה צהבהבה של צ'יפס שיכולה לעמוד לבדה. מצד שני, מי מזמין רק צ'יפס במסעדה? צמחונים, זה מי.

עם הגעת רשת דוכני הטוגנים ההולנדית־איטלקית צ'יפסטאר לזירה התל אביבית, שודרגה ערמת התפו"דים המטוגנים ממעמד של תוספת למעמד של מנת רחוב מושלמת למאנצ'. ובכן, לפי התור שהתפרס על חלק מהמדרכה שמול גן העיר בשעה 14:00 בצהריים, נראה כי גם תל אביב זכתה לליגליזציה. בעצם זה לא מדויק, חצי מהתור היו חיילים שמאסו באוכל השמנוני של המטבח הצה"לי. עשרים שנה אחרי רצח רבין, במרחק 3 יריות מהאנדרטה, עומדים זה לצד זה עוטי ראסטות עם נוסטלגיה לאמסטרדם ועוטי מדי דקרון עם נוסטלגיה לחופש. אם תשאלו אותנו, חסר רק כוס וויסקי וזו מורשת רבין.

אחרי המתנה של כרבע שעה, תוכלו לראות מקרוב את שלושת העובדים העייפים שנאבקים לספק את רעב ההמון ולמנוע מהתור לעלות על נתיב האופניים. בעוד שריח הטיגון עולה על ריח המריחואנה והבקו"ם, המבט מטייל בין השלט שמזכיר באופן חשוד את בלוקבאסטר לבין רשימת הרטבים המפתה, שכוללת 15 רטבים שונים. אל תתלהבו. רובם רגילים (קטשופ, מיונז, צ'ילי מתוק או חריף, ברביקיו, חומוס), אבל המיוחדים בהם מסקרנים מאד – ויניגרט על בסיס חרדל, מקסיקנה, יווני ורוטב על בסיס הדרים. למרבה השמחה, יש מספיק זמן לבחור את המועדף, כי החייל שלפני היה צריך מפית כדי שלא ישאר לו כתם מקסיקנה על המכנסיים. הלכתי על יווני והדרים במנה קטנה (12 ש"ח, 230 גרם). החייל לקח בינוני (18 ש"ח, 400 גרם) והסטלן שחשב שהוא אחריו אבל בעצם היה לפניו לקח, כמובן, גדול (25 ש"ח, 900 גרם!).

צ'יפסטאר. צילום: גטי

צורת ההגשה היא השיחוק האמיתי. מי שביקר באחד הסניפים באירופה, או בכל דוכן צ'יפס שמכבד את עצמו, מכיר את הפורמט – הצ'יפס מוגש ישר מהטיגון לתוך קונוס נייר. פעם זה היה נייר עיתון, היום זה נייר עבה שמיועד מראש לצורת קונוס, עם הדפסים דמויי עיתון. עידן הסימולקרות. מעל הצ'יפס המהביל נמזג הרוטב הנבחר (אם הזמנתם רוטב נוסף, בעלות של שנקל, הוא ימזג לתוך כוס פלסטיק כי עוד לא הומצא מכל לרטבים) ומעליהם ננעץ שיפוד. כן, שיפוד רגיל. עכשיו לכו תצודו צ'יפסים כאילו הייתם קפטן אחאב.

זו צורת אכילה נוחה מאד, גם אם היא גורמת לסועד להיראות כמו אדם שאיבד את אחד מהצ'ופסטיקס שלו, ובכל הנוגע לעניין הרוטב היא גאונית למדי. הרוטב היווני (מיונז שום עם טיפה טוויסט פיקנטי) טיפטף במורד השכבה העליונה של הצ'יפס והשאיר זכרונות של פיראוס (עאלק) גם בצ'יפסים שבמורד הקונוס. רוטב ההדרים המצוין הפתיע בטעמו הרענן ובעובדה שלאכול צ'יפס שספוג בתפוז זה אשכרה טעים מאד. עם סיום המנה הכמעט ולא משביעה, מצאתי את עצמי משפד את אחרוני הצ'יפסים ודג אותם מתוך ים התפוזים היווני שלי. קראו לי ישמעאלוס.

במצוד אחר הליוויתן הלבן, צ'יפסטאר הוא לא מובי דיק. בסקאלה שבין הצ'יפס הדקיק לבין אחיו השמנמן, זה של צ'יפסטאר קרוב יותר לאחרון, אך אינו ספוג בבריכת שמן כבני דודו מהפלאפל. החומרים טריים מאד, וזה מורגש, והיד המטגנת יציבה במידה נכונה, אבל בשורה התחתונה – רטבים או לא רטבים, זה עדיין רק צ'יפס. המנה שלעולם לא תהיה מנה עיקרית של ממש. במקסימום, תוספת נחמדה או מאנצ' שנועד לסגור פינה. וככזה – כל מה שהוא צריך להיות זה טרי, חם ועם רטבים טובים.

לצ'יפסטאר