ברבאבא בילה ערב נעים בירושלים – אבל הדבר הכי חשוב היה חסר

אחת לאיזה זמן עולה ברבאבא לירושלים.

נסיעה לירושלים בעבור תל אביבי היא הרפתקה נועזת יותר מאשר טיול רגלי בניו זילנד: הפקקים בשער הגיא בואכה הקסטל מפתיעים אותו תמיד. אפילו בעידן הווייז, גם הצקצוק הקבוע בשפתיים לנוכח ההמונים בשחור המלווה לרוב בהערות כגון "מה אני אגיד לכם, הפסדנו במלחמה" – כמוהו כתפילה שנושא כל תל אביבי כשעומדות רגליו בשערייך, ירושלים. ובעיקר מדובר בפחד. לא משהו מוחשי כמו דקירה חלילה, אלא פחד שמא יודיעו פתאום על עוצר יציאות, הש"ג הדמיוני בגינות סחרוב יוריד את המחסום, והוא יילכד לנצח בבירת הנצח.

[tmwdfpad]התחנה הראשונה של ברבאבא הייתה האוריינטל בר של מלון המלך דוד. אשכרה חוץ לארץ: משהו במלון הזה (וגם באמריקן קולוני בצד המזרחי של העיר) גורם לו להתחיל לדבר אנגלית, גם כאשר הוא כאן בענייני גאווה ישראלית – עם תפריט טעימות של יינות מקומיים, עם פלטת גבינות בצד ועם סומלייה מצוין ששמו דניאל אבל כולם קוראים לו צ'וצ'ו.

חוצה ברבאבא את הכביש למלון וולדורף אסטוריה המפואר ואל הגארדן טראס, הטאפאס בר שעל גגו. ברבאבא עדיין מלא מפלטת הגבינות, אבל הוא שמח לגלות כאן הרכב ג'אז, בלוויני 14 שנמזג בנדיבות מרשימה ובעיקר – רוח! אשכרה רוח נעימה שהופכת את הישיבה בחוץ, לקראת סוף יולי, לכיפית על גבול הקרירה! אכן, חו"ל זה פה ממש ממול.

אחרי שחש כתייר בארצו חייב ברבאבא גם בירה בבירה, ומאחר שהפינק המיתולוגי כבר לא, הוא קופץ לבקר את דניאלה בבארוד. הבארוד כמוהו כאנדרטה לתקופה שבה היו עוד חילונים בירושלים, מפלט שפוי לתל אביבים מזדמנים כברבאבא שגם הם, למרבה הצער, הולכים ומתמעטים.

האוכל כאן טעים כתמיד, הגינס מדויקת, וברבאבא ישב, לגם, ציין לעצמו שאוי לנו אם ייפול גם המשלט הזה טרף לאוכלי הכשר ומיהר לחזור לתל אביב, לפני שיירד המחסום הדמיוני על גינות סחרוב וימנע ממנו את הדבר שלו הוא כה זקוק בתום ערב ירושלמי נעים – נשימה לחה של חירות.

בשיתוף עם סנהדרינק