דוד ויוסף דאונטאון: טאצ' דאון

את המקום השכונתי של דוד ויוסף מיקה שרון אהבה מאד, והשבוע היא חנכה את האריזה האלגנטית של המקום החדש

ואם ביום ראשון בא לי סשימי טונה? דוד ויוסף. צילום: בועז לביא
ואם ביום ראשון בא לי סשימי טונה? דוד ויוסף. צילום: בועז לביא
7 במרץ 2013

למסעדה

גילוי נאות: אני שפית ומסעדנית, פרפקציוניסטית, אסטניסטית וסוליסטית, ויש האומרים – מפחידה קצת. אבל אני קולגיאלית מאוד ובעלת מצפון מפותח. אני מעריכה כישרון והתמסרות מקצועית, אבל מודה שאחרי 30 שנים של קריירה כשפית וכמסעדנית אני עדיין מחפשת אוכל שירגש אותי, וזה לא קל. הצוותים שעבדו איתי לאורך השנים במסעדות שלי טענו שיש לי עיניים בגב ואין דבר שאני לא רואה, מריחה או שומעת. דייקנות ומשמעת אצלי הם לא המלצה. לכן הרגיש לי לא כל כך פייר לכתוב ביקורת על מסעדה, ועוד מסעדה חדשה. ועוד על דוד ויוסף. כי אי אפשר לכתוב על דוד ויוסף בלי להתייחס למקור. כשדוד ויוסף פתחו את המסעדה בירמיהו, אהבתי את החלל הקטן והאנרגטי, את האווירה השכונתית ואת השמחה האותנטית והאינטימית שנוצרה שם כל ערב מחדש. אהבתי את הישיבה מסביב לבר־מטבח הלא מעוצב, שחשף את כל מה שיש לו להציע ועוד. המקום סיפק חוויה אישית וייחודית שהצליחו דוד ויוסף ליצור עם הקהל. האוכל שם גם זכה לפופולריות גורפת והיה לא זול בהתחשב בפסיליטי הדל. רבים התקדימים בעיר למקומות לואו־טק שיוצרים מטבח מחומרי גלם איכותיים, טריים ויקרים, מקומות פורצי גבולות, פנינים קולינריות אותנטיות שהופכות את תל אביב לאחת הערים המרתקות מבחינה קולינרית.

אני לא מכירה את דוד ואת יוסף באופן אישי. ביום ראשון ישבנו שלושה אנשים על הבר. למרות שאהבתי את תפקיד הדאבל אייג'נט, נכנסתי ללחץ שגרם לי ללרלר בלי סוף – לא זוכרת על מה – בזמן שערכתי גראנד טור בחלל המעוצב: למטה מרתף שעוצב ללאונג'; למעלה – גלריה קטנה; ובאמצע – מטבח חדש, מעין קוק פיט – נירוסטה מבריקה ומיז אן פלאס מדוגם. דוד ויוסף הם שני צעירים יפים שפתחו לפני חודש את הלוקיישן החדש שלהם. התיישבתי בפינה של הבר, משם יכולתי לראות את המתרחש. כלוב זכוכית ונירוסטה בבר משמש כמטבח קצה, ומאפשר לדוד וליוסף לצפות ולהשגיח, מוגנים מבפנים וחשופים מבחוץ – כמו מבעד למסך פלזמה שמשדר תוכנית בישול בלייב. דוד ויוסף בסרוויס של יום ראשון בערב הם בהחלט דוד ויוסף ארוזים מחדש. האריזה החדשה כוללת עיצוב אלגנטי, חלל מאותגר ומושקע ואווירה קלאבית מתוחכמת. גם התפריט התרחב ומציע נוסף למנות דגל ספורות גם מבחר פופוליסטי של חומרי גלם בצלחות מעוצבות.

כשהזוג שחיכיתי לו הואיל להגיע התחלנו בטעימות: תיקו הוא רואה החשבון של רוב המסעדנים בעיר וראוי לסלט פתוש המעולה הנקרא על שמו, המתובל בסומק עם ירקות טריים ומצוינים שאהבתי מאוד; סלט סלק עם תפוחי עץ, אנדיב ועלי חסה מקסימים הלכו יופי עם גבינה תורכית טעימה בוויניגרט חרדל מתקתק; סשימי טונה עם קרם אגסים ומיסו היה לא מוצלח בעיקר בשל העובדה שביום ראשון אין טונה טרייה, ומניסיוני, וגם לפי טעמו של הדג, מדובר פה בחבר שהגיע לפני הסופ"ש. במקרה כזה עדיף לא להזמין או לא להגיש – תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה – דג לא לגמרי טרי למנה של סשימי. ומי כמוני מבינה את כאב הלב על הפוד קוסט אבל עדיין, אף שקרם אגסים עם מיסו מתוק יכול לעבור בתיאוריה, הייתי מוותרת על המנה כולה. מנה של פילה דג ים עם ריזוטו ירקות שורש, בק צ'וי וקונפי שום הוגשה עם דג סלמון. ככה זה כשהים לא נותן מספיק, צריך להסתדר עם מה שיש, מה שמאכזב כקונספט. הפילה היה צלוי באופן מושלם, הריזוטו היה טעים ועשוי להפליא והבק צ'וי היה רענן וטבול בוויניגרט חמצמץ. הזמנתי גם המבורגר סינטה וכבד אווז. שוב גיליתי שלמרות מה שאני חושבת על עצמי אני די שמרנית, ובסך הכל אוהבת את ההמבורגר שלי בתנוחה המסורתית. אולד פאשן אבל קלאסיקה. אבל דוד ויוסף מגישים שני טוסטים של בריוש מתוק מדי. על האחד פרוסת כבד אווז צלוי ועל השני קציצת בשר סינטה. רוטב פטריות עשיר ומעושן ומיונז שנמרח על הצלחת לא החמיאו לזה או לזה. בכל מקרה – המבורגר זה לא. מהמטבח יצאה גם מנה של ניוקי מושלמים עם ארטישוקים ואפונת גינה טרייה, וגם אגרול ברווז מטוגן עם סלט יפה של אננס ומלפפונים. ניכר שיש כאן בחירה בחומרי גלם איכותיים עונתיים שטופלו יפה וכראוי.

קינחנו בקרם שוקולד עם בננות ואגוזים בקרמל וסיגרים של שקדים. קרם השוקולד הזכיר לי את הקרם שסבתא שלי הייתה מכינה ואהבתי מאוד; עוגת גבינה הייתה טרייה וטעימה; והסברינה הייתה רכה ועסיסית ונטבלה בסירופ עדין עם מסקרפונה. זאת מנה שהייתה מספקת את כל אוהדי הסברינות באשר הם, ואני בהחלט אחת מהן. בשורה התחתונה, דאונטאון של דוד ויוסף, נוצצת, ולא מזכירה במאום את הקודמת. אולי בגלל הקרבה של חצי בלוק למסעדת מיקה המיתולוגית, עורר בי הביקור שמחה והתרגשות נוסטלגית של פתיחת מסעדה. ותכלס, כמסעדנית – אני לא מעריכה יתר על המידה ביקורת מסעדות. אני נהניתי ולי זה מספיק.

התענוג

אוכל: ים תיכון חדש

מחיר: יקר

שירות: משתדל אך לא מהודק

גישה: חניה סמוכה בתשלום

שירותים: נקיים ומעוצבים

חשבון

הפתוש של תיקו – 49 ש"ח

סשימי טונה – 70 ש"ח

סלט סלק – 54 ש"ח

פילה דג ים – 124 ש"ח

המבורגר סינטה – 98 ש"ח

קרם שוקולד – 39 ש"ח

סברינה מסקרפונה – 39 ש"ח

כוס שרדונה ברבדו – 41 ש"ח

2 כוסות פטיט קסטל – 90 ש"ח

מרגריטה – 58 ש"ח

סה"כ: 662 ש"ח