הוטל מונטיפיורי: הוטל סופריור

למסעדה

בואו נהדק את החגורות, ננשום עמוק ונחזור בזמן חמש שנים לאחור. בואו נמשיך את המשחק ונניח שאתם אנשי עסקים שמחפשים אפיק מוצלח ומניב להשקעה, למשל בתחום הסלולר. באותם ימים רחוקים ונשכחים, שבהם אולמרט היה ראש ממשלה והפועל חולון אלופת המדינה בכדורסל, שלטה חברת נוקיה ללא עוררין בתחום הטלפונים הסלולריים. באותה התקופה כשהיא השיקה את ה E75 – דגם חדש ודקיק עם מקלדת נשלפת, מחיר המניה שלה בנסד"ק עמד על 30 דולר. הבעיה של אנשי נוקיה, כמו גם של כל האידיוטים ששמו את הכסף על המניה הרותחת שלה, הייתה שהם לא השכילו להבין שמקלדת נשלפת עומדת להיות ההמצאה הכי לא רלוונטית בעולם. היום כשהסמארטפונים שולטים בכיפה, מחיר מניית נוקיה הקורסת נושק ל־3 דולר. היה זה באפט, המשקיע האגדי שאמר פעם שזה אידיוטי לנסות לחזות את העתיד, לכן פשוט צריך לייצר אותו.

באביב של שנת 2008  איש לא דיבר כאן על מסעדות במלון בוטיק ועל מלונות בוטיק בכלל, על בר קוקטיילים או על תפריט אסיה שיק – שלוש מהקטגוריות הכי לוהטות בקולינריה העכשווית. אבל אז באו שני אנשים, מתי ורותי ברודו, והקימו את הוטל מונטיפיורי. בפרספקטיבת הזמן מדהים להיווכח עד כמה הצליחו השניים האלה לייצר את העתיד שאנו חווים היום. כשתכולת העין ואני ישבנו השבוע בבר המתוקתק של המלון, בפעם־המי־סופר־כמה, נזכרתי במשפט ההוא של באפט ונזכרתי במכשיר הנוקיה החדש והאידיוטי שאיתו צילמתי את התפריט בביקורת שעשיתי כאן אי־אז לפני חמש שנים. לא הרבה השתנה כאן מאז. הדפים הם אותם דפים לבנים ונקיים, האווירה היא אותה אווירה אירופאית קסומה, הקונסומה כבד אווז הוא אותו קונסומה והמנהטן הוא אותו המנהטן. במהלך חמש השנים שעברו מאז הקמת המלון קמו שלל מקומות בילוי חדשים בתל אביב, רובם ככולם שאבו השראה ממלון מונטיפיורי, אבל בסיכומו של דבר, זה עדיין מקום חד־פעמי ללא תחליף אמיתי.

כמו קוקטייל בר אמיתי של מלונות באירופה או בארה"ב, גם כאן נצמדים לקלאסיקות ומתקינים אותן למופת, והכי חשוב, ללא גימיקים מיותרים. כוס מנהטן וג'ין טוניק היו פשוט מושלמים. כמו תפריט הקוקטיילים כך גם תפריט האוכל: רובו מבוסס על קלאסיקות על מה שפעם נהגו לקרוא  לו "מטבח בינלאומי". נאמר זאת כך: אין כאן טחינה, אין כאן עמבה ואין גבינת המאירי, אבל ברוסקטה עם כבד אווז, מצרך שהולך ונעלם במחוזותינו (משחררי התרנגולות מבינכם בוודאי יגידו "וטוב שכך") – יש גם יש. תהיה השקפתכם המוסרית אשר תהיה, על דבר אחד תהיו חייבים להסכים: אם יש מקום אחד שמתאים לאכילת כבד אווז זה המקום. האווירה הפילמאית – האמפרי בוגארט סטייל – פשוט מדחיקה כל טיעון אחר. ולעצם העניין, מנת הבר הזו, המתקתקה במידה, פשוט מצוינת. זה המשיך בעוד מנות בר מדושנות: מח עצם שנשלף בכפיות מעצמות שוק מנוסרות וביסק סרטנים שהוגש באופן המקובל כאן להגשת כל המרקים: בתחילה הונחה צלחת עמוקה כשבמרכזה בשר סרטנים קצוץ ואליה נמזג ברוב טקס הביסק המצומצם והמוקצף. לאחר מכן, כדי להרגיע ולשטוף את הטעמים הכבדים, פיצחנו נאמס – אותם ספרינג רולים מטוגנים שנעטפים בעלי חסה ונענע.

זה המקום לשים את הדברים בקונטקסט הנכון: האוכל במונטיפיורי הוא לא אוכל גדול. הוא לא אוכל של וואו. אבל, אם נחזור לדימוי של בוגארט, הוא פשוט עושה את זה בכל כך הרבה קלאסה וסטייל, שאפשר לסלוח לו על הנפש המנוכרת ועל הקומה הנמוכה. בניגוד לבוגארט, מונטיפיורי לא תמיד יודע להתמודד עם הפתעות ועם סיכונים. קחו למשל מנת ספישל שהוגדרה כקריסטל שרימפס פרובנסאל. על פניו מנה קלאסית וצפויה מהמטבח של דרום צרפת. גם אם נניח לחסילונים, שלטעמנו היו קטנים מכדי לענות למוסכמה המקומית של התואר שרימפס קריסטל, זה לא היה רוטב פרובנסל. לאמתו של דבר לא היה כאן שום רוטב ולא עגבניות, אלא מקבץ של שורשי פטרוזיליה שלמים וזיתים שחורים שנזרקו למחבת רוחשת שמן זית. לא נורא, סלחנו. מנת ספייריבס, שנבחרה מתוך התפריט הקבוע, החזירה אותנו מהר למסלול: הצלעות הצרובות שהוגשו עם דלעת מקורמלת ברוטב צ'ילי מתוק היא ללא ספק קלאסיקה מקומית, כמו גם קינוח של סנט אונורה – אותן פחזניות מקורמלות ממולאות בקרם פטיסייר שחתמו גם את הביקור הכמעט נשכח ההוא עם הנוקיה והסרפן מלפני חמש שנות אור.  כמה טוב שנותרו בעולם עוד כמה אמיתות מוחלטות וקבועות שלא הולכות להשתנות.

התענוג

אוכל: מטבח בינלאומי במלון בוטיק

מחיר: יקר

שירות: מקצועי, מוקפד ולבבי

חניה: סמוכה בתשלום

שירותים: נוחים ונקיים

חשבון

מנת נאמס קטנה – 22 ש"ח

מח עצם – 18 ש"ח

ברוסקטה כבד אווז – 46 ש"ח

שרימפס קריסטל פרובנסל – 64 ש"ח

ביסק סרטנים – 42 ש"ח

ספייריבס – 96 ש"ח

קינוח סנט אונורה – 36 ש"ח

טנקרי טוניק – 48 ש"ח

מנהטן – 46 ש"ח

2 כוסות סוביניון בלאן וליה מריה – 78 ש"ח

2 אספרסו כפול – 28 ש"ח

סה"כ": 524 ש"ח