הים התיכון פינת בייג'ינג: מסעדת "דוד ויוסף" לא מתמקדת ולא קולעת

כל מה שדניאל שק ביקש זה רק הפוגה קלה במסעדת דוד ויוסף בין האזעקות, אבל אז נפלה הפצצה

מנה של דוד ויוסף. עוברים מהעיר הגדולה
מנה של דוד ויוסף. עוברים מהעיר הגדולה
22 ביולי 2014

נפתח בשאלה: האם מסעדה, כל מסעדה, זקוקה לקו אופי ברור, לאישיות משל עצמה? זו שאלה לגיטימית, והתשובה הכוללת היא כנראה שלילית. ומה לגבי מה שמכונה במקומותינו "מסעדת שף" (בניגוד למסעדת שרברב או מסעדת דרמטולוג כנראה)? זה כבר סיפור אחר: שף שמרגיש שעצם היותו חלק ממסעדה מעניק לה את זכות הקיום חייב להביא יכולת ייחודית כלשהי לידי ביטוי בתפריט ובצלחת. נכון, יכול להיות מצב שצייר גם יודע לרקוד ואף מפליא לנגן ביוקללה, אבל לרוב הכישרון סלקטיבי יותר.

זר שהיה מציץ בחשבון של ארוחתנו בדוד ויוסף, מסעדת שף (מסעדת שני שפים בעצם) בסגנון ים תיכוני, לא היה מאמין שארבעת המסובים אכלו באותה המסעדה. איך נקלעו לחשבון אחד גספצ'ו, ספרינג רול, ניוקי ושווארמה? ועוד לא הזכרנו את המטיאס שהרחיק מהים הצפוני אל הים התיכון.

קוהרנטיות היא הבעיה המרכזית של דוד ויוסף, מסעדה שמכוונת גבוה בכל מובן. זה נכון לגבי התפריט, אבל גם לגבי חלק מהמנות עצמן ולגבי התצורה של המסעדה (לאונג' + בר + מרפסת + עלייה). זה מצער שבעתיים משום שהאוכל בסך הכל ברמה טובה, חומרי הגלם ברובם איכותיים וניכר שיש כישרון במטבח. מסעדה עם יומרות ומחירים כאלה לא יכולה להסתפק ברשימת מנות טעימות, היא צריכה לספק חוויה שלמה ומובנת ללקוח.

טוב, חפרתי מספיק.

כבר רבות דובר על כך שמנות הפתיחה במסעדות שלנו הן המושקעות והטובות ביותר, ודוד ויוסף לא יוצאת מהכלל הזה: סלט פרחי כרובית, עגבניות במגוון צבעים, עשבי תבלין ופיסטוק עם יוגורט וטחינה היא מנה מלאת חן במראה ובטעם: רעננה, צבעונית ועשירה בטעמים אותנטיים של מוצרים טובים. בדיוק מה שבן אדם צריך בערב תל אביבי מנוקד באזעקות. מן העבר האחר קיבלנו מנת ספיישל של בוראטה שטובלת בגספצ'ו עם עלי בזיליקום וסחוג. זה היה מקרה מובהק של התחכמות מיותרת. הגספצ'ו כשלעצמו טעים, אבל ההתעקשות להחליף כמה טיפות טבסקו או פרוסות צ'ילי טרי בסחוג כדי לייצר עקצוץ של חריפות לא הולידה שום הבדל ניכר לחך; ואילו טעם הבוראטה, שמלכתחילה לא הייתה באיכות מי יודע מה, טבע לחלוטין במערבולות הטעמים האינטנסיביים של המרק.

פוקאצ'ה תפוח אדמה ופרמזן עם קוביות חזה אווז וכמה עלים ירוקים שהיו פזורים עליה הייתה מענגת בטריותה, באיכות הבצק שלה ובאפייה המדויקת. לצד כל אלה קיבלנו מה שמכונה כאן "צלחת של חריף": מטבוחה טובה ופלפל חריף אש לצדה. זה טעים, רק כדאי לקחת בחשבון שכל פרוסה של הפלפל משתקת את בלוטות הטעם לכמה דקות טובות. ראו הוזהרתם.

ואם ביום ראשון בא לי סשימי טונה? דוד ויוסף. צילום: בועז לביא

שתי מנות ביניים שהזמנו הובילו אותנו למחוזות רחוקים ממנות הפתיחה כרחוק סין מהים התיכון. פופקורן שרימפס ברוטב הוי־סין, לימון וחמאה היא מנה חמודה וטעימה, אבל חסרת ייחוד שיצדיק את הגירתה למסעדה הזאת. הוא הדין לגבי ספרינג רול (מטוגן) ממולא בבשר ברווז, כרוב סיני, אטריות אורז ועוד כהנה וכהנה, ולצדו רוטב גונזו סתמי. לכל הבלגן הזה התלווה טעם לוואי לא נעים ולמעטפת חסרה פריכות. במחיר של 78 ש"ח זה גובל בחוצפה.

בחרנו שתי מנות עיקריות, לא יקרות יחסית (יש המתנדנדות בטווח 150־200 ש"ח). שווארמה שוק טלה מוגשת בפיתה עם בצלים חרוכים, פלפל שיפקה, כוסברה וטחינה. זה טעים כמו שווארמה בפיתה באיכות טובה, אבל אין כאן כלום מעבר לטוויסט הלעוס לעייפה של הגשת מנה בפיתה במסעדה יקרה. כדי לתרום את חלקי לשמירת מורל העורף בימי מבחן אלה, אסיים ברוח חיובית עם מנה מבריקה של ניוקי, מגוון פטריות וערמונים מתובלים בכמהין, פרמזן ושמן זית. זה לא ניוקי ברוטב פטריות אלא מעדן פטריות נהדר (הניוקי כמעט מיותרים) שניכרים בו מיומנויות בישול וכישרון אמיתי של דוד אלמקאיס ויוסי שטרית.

מסעדת דוד ויוסף היא גרסה מורחבת של בר טאפאס קטן ופופולרי ברחוב ירמיהו. לא הזדמן לי לאכול שם אבל שמו של המקום הלך לפניו. חבל שההתרחבות הגיאוגרפית לוותה גם בהתפזרות קולינרית. המעבר למסעדה עם יומרות ותמחור גבוהים מחייב דווקא צמצום המנעד הקולינרי ובחירת קווי אופי מובהקים. עדיין לא מאוחר מדי.

אוכל – 8
אווירה ועיצוב – 7
שירות – 8
תמורה לכסף – 7
ציון כולל – 7

חשבון בבקשה

בוראטה – 55 ש"ח
סלט כרובית ועגבניות – 58 ש"ח
פוקאצ'ה תפו"א ופרמזן – 48 ש"ח
פופקורן שרימפס – 59 ש"ח
ספרינג רול ברווז – 76 ש"ח
שווארמה שוק טלה – 85 ש"ח
ניוקי פטריות – 78 ש"ח
צלחת של חריף – 23 ש"ח
קרם מלבי – 42 ש"ח
תיבת פנדוקה – 48 ש"ח
בדואה גדול – 36 ש"ח
שני סטלה ארטואה – 64 ש"ח
כוס פלטר סוביניון בלאן – 38 ש"ח

סה"כ – 710 ש"ח