וונג: מייד אין אסיה

אחרי הביקור המוצלח בהאנוי, ג'וב חשב שמחכה לו שנה וייטנאמית מבטיחה, אבל בוונג טרפו לו את כל הקלפים

באן בקר בוונג. צילום: יולי גורודינסקי
באן בקר בוונג. צילום: יולי גורודינסקי

למסעדה

בסוף שנות ה־70, כשרות סירקיס הוציאה את הספר "המטבח הסיני", אף אחד לא ידע כאן מה זה רוטב אויסטר, הויסין או חומץ אורז. האמת, גם אחרי שיצא רב־המכר הזה המשיכו לא לדעת. עבור הקהל הישראלי של אותה תקופה אוכל סיני היה אוכל שהכיל פרוסות תפוזים חתוכות לעיגולים, אגוזי קשיו וזרעוני סומסום קלויים, דבש, רוטב סויה והרבה בצל ירוק שמפוזר על המנה מלמעלה. בכלל בישראל המושג "סיני" היה תמיד הכללה מופשטת ולא תיאור אמין של הוויה גיאוגרפית או אנתרופולוגית אמיתית. "תה סיני", "משחה סינית", "תרופה סינית", "מחול סיני", "הדפסים סיניים", ו"שניים סינים עם כינור גדול" הם כולם מושגים גנריים ישראליים מסחריים ריקים מתוכן שקשורים לסין בערך כמו שחו ג'ינטאו, נשיא סין וראש המפלגה הקומוניסטית, קשור לזכויות אדם. עד היום הרבה מהישראלים נוהגים לכנות כל אדם מלוכסן עיניים כ"סיני", וזה כלל לא חשוב אם הוא הגיע מהפיליפינים, מיפן, מקוריאה או מסין עצמה.

עכשיו האופנה היא וייטנאם, ומה שקרה בשנות ה־70 לאוכל סיני קורה עכשיו לאוכל וייטנאמי. אתם רוצים לפתוח מסעדה וייטנאמית? אין פשוט מזה. קנו רדידי בצק אורז שקופים, רכשו כמה סלי אידוי עשויים קש, הוסיפו לצד המנות צלוחיות עם כוסברה, נבטים ועלי נענע, והרי לכם מסעדה וייטנאמית לתפארת מדינת ישראל. סליחה שאני תוקע צ'ופסטיק בבלון ההליום הזה, אבל בוא נגיד את הדברים כהווייתם: למרות מה שכתוב על שלט המסעדה ועל גבי התפריטים, וונג היא לא מסעדה וייטנאמית, וונג היא מסעדה ישראלית שמוכרת לאנשים "אוכל וייטנאמי", בדיוק כמו שסירקיס מכרה בזמנו את העוף תפוזים וקשיו כ"אוכל סיני". כדי לבחון את זה אני מציע מבחן פשוט: האם לבעלי המסעדה יש אומץ להזמין את אנשי שגרירות וייטנאם אליהם לארוחה? בינתיים, עד שהשגריר ופמלייתו יגיעו, ישבתי עם נערת הפרברים על הבר והזמנו קנקן סאקה ניגורי. ניגורי ביפנית זה "מעונן", והכוונה היא לסאקה לא מסונן במרקם חלבי, שמתאים מאוד ללוות מאכלים חריפים ועזי טעם. סלט פפאיה הוא דוגמה למאכל כזה. בניגוד לגוי דו דו (סלט פפאיה) הוייטנאמי הקלאסי, זה הכיל, נוסף לפפאיה, גזר ובוטנים קלויים גם אצות ווקאמה יפניות. הרעיון הפיוז'ניסטי הזה הוא לא רע כשלעצמו, אלא שהביצוע היה כושל. מלבד מתיקות בלתי נסבלת, שרוכי הפפאיה לא נכתשו ונותרו במרקם בלתי לעיס. מנת "אגרול וייטנמי" גם היא כשלה במבחן הביצוע. הרולים הפריכים שמולאו בשרימפס, ירקות ועוף וטוגנו בשמן עמוק, לא היו נעימים לאכילה, בעיקר בגלל זנבות שרימפס שנתקעו בשיניים. בעיקרון אין לנו בעיה להתמודד עם שרימפס בעלי זנב ושריון, אבל לא כשמכניסים אותם לאגרול.

לשמחתנו לא הכל רע בוונג: מקבץ דים סאם ולחמניית באן מאודה במילוי בקר היו בינוניות. שום דבר לספר עליו לנכדים, אבל לפחות אכילות ויעילות. מרק פו בקר, המאכל הווייטנאמי הלאומי, שבו אטריות ושלל מרכיבים נזרקים ברגע האחרון לתוך ציר בשר עשיר, היה אפילו אף יותר מבינוני, והיה נעים, מתובל והכיל פיסות שייטל. שלל העשבים והירקות הטריים שהוגשו בצד ונזרקו פנימה אפשרו לו להתרומם מעל לרמת הארוחה הכללית. כשחשבנו שכבר יש סיכוי שנצא מכאן מחויכים, הגיעה המנה שסתמה סופית את הגולל. דאו פונג, שהברמן הרעיף עליה תשבחות נלהבות, תוארה בתפריט כ"נודלס עם שרימפס וקלמרי ברוטב סאטה עם מבחר ירקות משתנים". רוטב חמאת בוטנים, שבסוג מסוים של מקומות כמו ישראל נקרא "סאטה", אכן הציף את המנה, אבל לא מצאנו בה "מבחר" ירקות ובוודאי שלא "משתנים". כרוב וגזר – זה מה שהיה בה. כרוב וגזר הם הירקות הכי לא משתנים בעולם. אה, והיו גם קלמרי ושרימפס, מהזן המופשר, הצפוי והכי חסר טעם שאפשר להשיג. אגב, אם אתם בכל זאת מחפשים צדק פואטי, יש סיכוי סביר שהשרימפס הללו הם המרכיב היחד בארוחה שאשכרה הגיע מווייטנאם. גם זה משהו. כשיצאנו מהמסעדה וחתכנו מרוטשילד לרחוב הרצל חלפנו על פני סניף של "ריבר נודלס" שהיה מלא מפה לפה. מתחת לשלט היה כתוב "מטבח אסייתי ישראלי". לא יודע לגבי איכות האוכל שם, אבל לפחות בענייני קופירייטינג וברנדינג, כדאי לאנשים של וונג ללמוד משהו על צניעות והגדרה עצמיים.

התענוג

אוכל: אסייתי בפרשנות ישראלית

מחיר: בינוני

שירות: חביב ולבבי אך לא מקצועי

שירותים: נקיים ומרווחים

גישה: חניה בעייתית

חשבון

סלט פפאיה 39

מרק פו בקר קטן 26

אגרול וייטנאמי 26

מיקס דאמפלינגס 33

באן בקר 36

דאו פונג 52

2 קנקן סאקה ניגורי 59

סן פלגרינו גדול 21

סה"כ: 352