זה מר ומתוק: סושיאל קלאב מצטיינת בעיקר בגזרת הקינוחים

"נתחיל מהסוף" היא קלישאת כתיבה ידועה, בטח של מבקרי מסעדות. במקרה של מסעדת סושיאל קלאב אין ברירה אלא להתחיל מהסוף: רק כשהגיעו לשולחן הקינוחים של שי דובלרו, השף החדש של מסעדת סושיאל קלאב, אפשר היה להבחין בקמצוץ מהמהפך שעבר במטבח. זה היה סיום מתוק למסע קולינרי פושר. במקרה של "מסעדת אווירה פונקציונלית" כמו הסושיאל (הסבר בהמשך), יכול להיות שזה מספיק.

תקציר הפרקים הקודמים: אחרי חמש שנים בתפקיד השף הראשי של הסושיאל קלאב (ואחד השותפים), פורש מיכאל גרטופסקי לטובת הקמת הבייבי האישית שלו במושב לימן שבגליל המערבי (תסעו, כדאי!). את המושכות הוא מעביר לדובלרו, שף שהתחיל בתור קונדיטור צעיר ומבטיח, עת שהיה אחראי על מחלקת הפטיסרי במול ים. אף שכבר עברו כמה שנים מאז חצה דובלרו את הקווים לטובת הסירים והמחבתות – הגה הקברניט בסושיאל הוא שינוי דרסטי עבורו. לעומת מטבח עילי, קטן ומדויק במול ים, שבו סועדים אולי 40 איש בערב, הסושיאל היא יותר גסטרו פאב שמאכיל כמה אלפי סועדים מדי שבוע.

אני מגדיר אותה כאמור כמסעדת אווירה פונקציונלית: מצד אחד זו אינה מסעדת שף שבה החוויה הקולינרית היא העניין המרכזי, מצד שני זו גם לא "מסעדת כפיים" אשר אליה באים כדי בסוף הערב לרקוד על השולחנות. אם לדייק, הסושיאל היא ביסטרו משמח שבאמתחתו היכולת לענות על מגוון צרכים: האוכל בסדר גמור, האווירה נעימה, השירות מדויק, והמחירים לא בשמים. דייט ראשון, יום הולדת לסבתא, מסיבת רווקות, סתם נשנוש של צהריים – הכל תופס.

בחזרה לסוף, כלומר לקינוחים: האומפה לופה – קינוח שוקולד קלאסי שמבוצע היטב הכולל מוס אוורירי, שוקולד פאדג', עוגיות מלוחות וקצת ברנדי היה הצלחה מסחררת. הקינוח השני – ג'לטו של פיסטוק (גלידה רכה) עם טעמי שמנת עדינים, קרמבל מלוח ושכבת חלווה עדינה – היה כבר מאסטר פיס. דובלרו שוב הוכיח שהוא אמן קינוחים.

את הארוחה פתחנו עם ספיישל סשימי טונה אדומה, שהוגש לצד סלט פפאיה אסייתי (סום טאם). זו מנה אסייתית קלאסית שבגלל האכסניה שבה היא מוגשת עברה "התאמה" לקהל הרחב: חומרי הגלם טריים, אולם הטעמים כמעט לא מורגשים. פרוסות הדג כמעט לא תובלו וגם סלט הפפאיה זעק לעוד טעמים. מנה שגם סבתא שלי, שלא אוכלת אסייתי, הייתה יכולה לעכל.

את חוסר המליחות שבמנת הטונה קיבלנו במנת סלט הסלקים. אלו בושלו עד למרקם מושלם והוגשו עם גבינת קפלוטירי מותכת, בצל קונפי ועלי רוקט, על מצע של יוגורט אוורירי. קפלוטירי היא גבינה קשה שמיוצרת מחלב מעורב של כבשים ועזים, לרוב ברחבי יוון וקפריסין. רמת המליחות הטבעית שלה גבוהה למדי ביחס לגבינות קשות, והיא נהדרת לצלייה מכיוון שרמת ההתכה שלה גבוהה מאוד, כך שבצלייה היא מתבשלת היטב אך לא נשרפת (קצת מזכיר את האפקט של חלומי על הגריל). השילוב של מליחות הגבינה השתלב מצוין עם מתיקות הסלקים ובצל הקונפי ויצר מנה ראשונה טובה מאוד.

לעומתה מנת הפלפלים הקלויים, שהגיעה עם כמות לא הגיונית של גבינת פטה מבית המאירי, הייתה מוצלחת פחות. במנה שקיבלנו היו ארבעה פלפלים קלויים עם ארבעה גושים גדולים של המאירי. אם היחס היה הפוך (הרבה פלפל, מעט גבינה) זה יכול היה דווקא לעבוד.

אכלנו שתי עיקריות – אחת טובה ואחת פחות. הטובה הייתה פסטה פיצ'י. פיצ'י היא פסטה מגולגלת ביד, עבה מעט מבוקטיני, רק בלי החור. הפיצ'י של דובלרו נעשתה באופן מושלם אך הרוטב הטוסקני ששודך לה יכול היה לעלות מדרגה. היה זה רוטב עגבניות, אמנם עם נקניק סלסיצ'ה שהעניק ארומה למנה אך עם פירות ים שאפשר היה להתווכח על מידת טריותם (למרות שהמלצרית טענה אחרת). העיקרית הטובה פחות הייתה פילה דניס צלוי שהוגש בצורת פרפר. הדג היה טוב ועסיסי אך הוא הוגש על קרם חמוץ שמוצאו לא ברור, בתוספת תרד חלוט חסר משמעות.

אם הסושיאל מסתפקת בהגדרה של מסעדת אווירה פונקציונלית אז מצבו של דובלרו יציב יחסית. אני סבור שלסושיאל כן יש פוטנציאל לצלוח את המים הרדודים ולספק יותר עומק קולינרי לקהל שלה. בינתיים אם אתם מגיעים אליה לדייט ראשון, יום הולדת לסבתא או מסיבת רווקות – לכו בעיקר על הקינוחים.

צילום: חיים יוסף

המדרג

איכות האוכל – 6
שירות – 7
עיצוב ואווירה – 7
תמורה לכסף – 6

סך הכל – 6

חשבון

מים מינרליים (גדול) – 24 שקלים
סלקים גבינה – 56 שקלים
פלפלים שרופים – 48 שקלים
טונה סום טאם – 68 שקלים
פילה דניס – 118 שקלים
פסטה טוסקנית – 92 שקלים
מיני ג'לטו – 26 שקלים
מיני אומפה – 26 שקלים
בקבוק ווברה – 180 שקלים
גראפה פולי – 64 שקלים
צ.קוארבו – 26 שקלים
אספרסו – 9 שקלים

סך הכל – 737 שקלים

לסושיאל קלאב