פורטר אנד סאנס: חוק החזיר

למסעדה

זה היה מהלך צפוי, בדיוק כמו החמסין הארור הזה שנחת עלינו השבוע, אך עדיין זה לא מקהה את העובדה המצערת: לאחר שהממשלה אישרה את העלאת מס הבירה, ישראל הצטרפה באופן רשמי למתמודדת רצינית על התואר המפוקפק "המדינה עם מחירי הבירה הגבוהים ביותר בעולם". למרבה האירוניה, הטריטוריה שמתוחה בין הים שלנו לבין החידקל ונחשבת לערש ייצור הבירה של הציוויליזציה, היא האזור שמתנכל בימינו באופן הנחרץ והגורף ביותר לעברו המפואר. בעוד שבארצות ערב ניתן להסביר את מחירי הבירה הגבוהים בשלטון המוסלמי, אצלנו סתם מדובר בחזירות לשמה.

האמת, קשה לבחור מה יותר נורא. על כל פנים, מחאות הפייסבוק הכושלות והדיבור הבלתי פוסק על מחירי הבירה הגואים, השיטו באופן אינסטינקטיבי את היערן ואותי במורד הזרם אל פורטר אנד סאנס, שבו לא ביקרנו כבר לא מעט זמן. פורטר הוא מקום מוזר. בכל עיר בעולם הוא היה מסומן בוודאי כיעד חובה לביקור. גם בסטנדרטים אירופיים מדובר בפאב נדיר. 50 בירות שנמזגות מחבית ועוד כ־70 מבקבוק, הם עניין רציני. אבל לא מדובר רק בשיא לשם שיא. ההתייחסות של אנשי הפורטר לבירות היא ללא ספק המוקפדת ביותר בארץ. כל בירה מוגשת עם הכוס הייעודית שלה ונמזגת באופן ייחודי. כל איש צוות, מהמלצרים ועד לברמנים, יודע להסביר ולהמליץ בידענות על הבירות השונות.

למרבה השמחה מתברר שיש לא מעט אנשים שמעריכים את זה: בשני הביקורים שלנו השבוע, שהתקיימו בשעות הערב המוקדמות, המקום היה מפוצץ. יש להניח שבסביבות שש עד שמונה בערב מדובר בפאב ההומה ביותר בעיר. הרבה תיירים וכמות מסיבית של אנשים שהיערן הגדיר אותם כ"סאחים מראשון". זה המקום לשאול שאלה קיומית: כאיש שמסתובב לא מעט באירועי בירה, עליי להודות שההערה הגזענית של היערן לא רחוקה מהמציאות. מתברר שאנשי בירה אדוקים הם בעיקר גיקים: אנשים עם חולצות פלנל מכופתרות וסנדלים, בהרבה מקרים ממוצא קיבוצניקי או רוסי, שיודעים לנאום על תסיסה מבוקרת ועל סוגי כשות נדירים מצ'כיה, ופחות בעניין של לדבר על המסיבה האחרונה בבלוק.

אותי, יש להודות, הדיסוננס הזה קצת מתסכל. אך כשמתייחסים לפורטר כאל מה שהוא – פאב רציני, מעין ארכיב, תצוגת תכלית, או תערוכה קבועה של תעשיית הבירות המקומית בתוספת שחקני חיזוק, רוב מותגי היבוא הסדירים, מדובר בחוויית בילוי שבהחלט אפשר להגדירה כמרגשת. בירות כמו הדאבל בוק של מבשלת הגולן, ההודית המכוערת של מבשלת רונן, האלכסנדר גרין, מלכה בהירה ופורטר של סלארה – כולן נמזגו לנו מהברז כשהן טריות וריחניות – הן פשוט מקור לגאווה. ושוב, כמה חבל שהתעשייה היפה הזו, שנמצאת בחיתוליה, עתידה להיות מושמדת עקב החלטות חזיריות של כמה פקידונים שבישיבות שלהם לוגמים פיינטים על פיינטים של מיץ פז (חוכמולוגים: חשבתם למשל על מיסוי של משקאות קלים ממותקים, שמזיקים הרבה יותר מבירה?).

אבל בואו נעזוב את הפוליטיקה ונחזור לבר. בניגוד לתפריט הבירה העצום וחסר הגבולות, תפריט האוכל כאן נצמד לקלאסיקות. באופן כללי ניתן להגדירו כתפריט פאבים אמריקאי־אנגלי עם נגיעות ישראליאנה. ברוב המקרים הביצוע מושלם. הפיש אנד צ'יפס של פורטר, אשר מכיל אצבעות שפמנון וצ'יפס גס, הוא מועמד רציני לתואר הפיש אנד צ'יפס הטוב בעיר. גם ההמבורגר BBQ שמכיל 300 גר' בשר וכמות בלתי אפשרית של בצל מטוגן ופריך הוא דוגמה למנת פאבים שמבוצעת בצורה מושלמת: בלי הפתעות ובלי משחקים. ערמה נוטפת ושומנית שכוסות בירה צוננות מאוד אוהבות לדגמן לידן.

צלחת שרקוטרי הכילה אמנם מספר נקניקים שהרגישו די תעשייתיים, אך הכילה גם כמה יציאות נהדרות ובראשן ברזאולה ביתית בתיבול מפתיע של זרעי כוסברה ואניס. דווקא מנת הספייריבס, שממנה ציפינו לגדולות ונצורות אכזבה במקצת: היא לא הייתה רעה אבל תיבול הברביקיו הרגיש קצת כמו כזה של רשת מזון מהיר. שנינו הסכמנו שהספייריבס של נורמה ג'ין, אשר אמור להיות שייך לאותם הבעלים, לוקח את אלה עם זנב קשור מאחורי הגב. היי, כל מה שצריך זה לקחת משם את המתכון המקורי. סלט שוק, שהיה בעצם סלט יווני, כלל פלח שלם של גבינת פטה שהונח על ראש הערמה, היה אדיר, והרגיש כאילו הוא הופרה באותו הרחם עם המלכה הבהירה והגלילית. בשלב הזה, כשעוד זוג מדנמרק או שמא הם היו בכלל דנים, נדחק לצדנו והזמין סט טעימות של בירות ישראליות וסלט ירקות טרי, חשבנו לעצמנו: כמה חבל שאנחנו לא תיירים.

התענוג

אוכל: מקדש בירות ואוכל פאב קלאסי

מחיר: בינוני־יקר

שירות: לבבי ומקצועי

שירותים: נוחים, נקיים, גישה לנכים

גישה: חניה סמוכה בתשלום

חשבון:

סלט שוק קטן 28 ש"ח

צלחת שרקוטרי 58 ש"ח

ספייריבס 86 ש"ח

המבורגר 300 גר' 58 ש"ח

פיש אנד צ'יפס 60 ש"ח

שליש מלכה בהירה 32 ש"ח

שליש סלארה פורטר 30 ש"ח

שליש אלכסנדר גרין 30 ש"ח

שליש הודית מכוערת 34 ש"ח

שליש בזלת דאבל בוק 34 ש"ח

סה"כ: 450 ש"ח