קמפנלו: בית קפה איטלקי עם פיצות טובות ואוכל בינוני

שנה וקצת אחרי שפתח מנה שטרום – שנחשב לנסיך המטבח האיטלקי במחוזותינו – את פרויקט איטליה האחרון שלו, קשה לומר כי הביא בשורה חדשה למטבח הפופולרי בישראל. קמפנלו, בית קפה־מעדנייה, הוא עוד בית אוכל תל אביבי עם אדרת איטלקית חביבה. נכון, מכינים בקמפנלו פיצות ופסטות לא רעות בכלל, אפילו בעבודת יד, אבל המוצרים האחרים לא שונים באופן משמעותי ממה שהייתם מצפים לקבל לו ארומה הייתה פותחת סניף ראשון במילאנו.

ארוחה איטלקית קלאסית מחולקת לארבעה חלקים: אנטי פסטי, פסטה, מנת חלבון וקינוח. מקום שמתהדר ב"אוכל איטלקי אמיתי" לא יכול לזלזל באף מרכיב מרביעייה זו. יותר מפעם אחת במהלך הארוחה הורגש כי הפרשנות של שטרום ל"בית קפה איטלקי" מצומצמת מדי, וכי חלק מהאלמנטים נדחקים לשוליים וזוכים ליחס קלוש. כך לקמפנלו יש תפריט פיצות שלא היה מבייש בית קפה באיטליה, וסביר להניח כי רוב הקהל מזמין בעיקר אותן, אך רק עוד מנה או שתיים שעומדות ברף. שאר המנות שניסינו היו מתחת לממוצע.

הארוחה נפתחה בשלוש מנות אנטי פסטי שהורגש כי נעשו כדי לצאת ידי חובה. שלל מרכיביהן, ירקות או קטניות, הותקנו זמן רב לפני הסרוויס והמתינו במקרר עד לקבלת ההזמנה. ברוסקטה חצילים ועגבניות הוגשה כארבעה ריבועי לחם קר עם תלולית קטנה של בשר חצילים אנמי, קר גם הוא, עם עיטור זרעי עגבנייה וזר ארגולה כקישוט. זאת הייתה מנה סתמית, חסרת תיבול ומעוף, שאני מניח כי אילו היה שטרום מגיש אותה במסעדה היה מתייחס אליה ביותר כבוד: קולה מעט את הלחם, שורף את החציל הסמוך להזמנה ואולי אפילו מפרגן לה בכמה גרגירי מלח.

אותה מציאות עגומה ליוותה גם את שתי צלוחיות הירק הנוספות. ריבועי סלק ושעועית ירוקה; ומעורב עדשים, זוקיני ודלעת – היו אמורים להיות בעלי טעמים שונים לחלוטין זה מזה. בפועל טעמי שתי המנות היה זהה – בשתיהן הרגשנו בעיקר את טעמו המופלא של המקרר. אמנם בסלק היו גם נענע ושום, והעדשים "נכבשו" במעט חומץ בלסמי ותימין, אך אלה ישבו זמן כה רב בקופסאות פלסטיק אפלות עד שאיבדו כל זכר לנוף ילדותן. אני מניח כי שטרום בוחר לעשות כך מטעמים כלכליים. כדי לייצר אנטי פסטי איכותי צריך טבחים מיומנים בעלי יד עדינה. לשם הוצאת אוכל מקופסה אפשר להסתפק בעובדי ניקיון "משודרגים".

אך לא הכל קודר בארץ המגף של שטרום, כי פיצות האיש בהחלט יודע להגיש. במרכז המסעדה נמצא טבון אבן מרשים אשר סביבו נבנתה מחלקת בצקים משובחת. פיצה פוטנסקה הציגה כלתית דקה ופריכה, אנשובים שובבים וצ'ילי חריף, עוקצני וחביב. זו הייתה יכולה להיות פיצה ברמה עולמית לולא צמד חבריהם למסע – רוטב העגבניות וגבינת המוצרלה – שהיו באיכות בינונית. חבל, אך בהשוואה לפתיח זה היה מעדן.

פיצה ביאנקה הייתה הבאה בתור. שלושה סוגי גבינות עם קולפניות זוקיני וריבועי דלעת נשכבו פרקדן מתחת למטריית שקדים מולבנים פרוסים וקלויים. הבצק הטוב, הכוונות טובות ומשחקי הצבע הנאים לא הצליחו להסתיר את העובדה שהתוצאה הסופית טבעה בארומת השקד.

אחרי שתי מתקפות הגלוטן (בכל זאת איטלקי) הגיעה המנה הטובה בארוחה: ניוקי גורגונזולה בעבודת יד, שהוגש עם רוטב שמנת עדין ומעט סלק. זו הייתה מנה נהדרת בעיקר הודות לאיכות ריבועי תפוח האדמה ובזכות יד קלה עד מאוד בהתקנת הרוטב.

ניוקי גורגונזולה בקמפנלו. צילום: דניאל לילה

היינו שבעים אך הספקנו ליפול לפני קו הסיום על ספגטי בולונז מיותר, שהתגלה כמזון סוּפֶּרִים לכל דבר. הבשר היה חיוור ומשקלו הצנוע היה חסר פרופורציות למנת הפסטה הנכבדת אשר שודכה לו.

לפני הקפה הספקנו להחליף מבטים עם מנה בשם קסטה מוקה, שהזכירה נשכחות מקפולסקי המיתולוגית. שתי עוגיות שוקולד פאדג' ברוטב שוקולד עם מוס שוקולד חלב ותועפות של סוכר הזכירו מזלגות חשוכים שלתומנו חשבנו כי נותרו אי שם בניינטיז.

את הערב חתמו לשמחתנו שתי כוסות גראפה איכותית. יצאנו שבעים אך לא מרוצים, בעיקר מכיוון שברור כי מטבחו של שטרום יכול להציע יותר. למרות הבחירה במתכונת בית קפה ולמרות המחירים הצנועים, אין כל סיבה להתאים את רמת הביצוע לדרגת הביניים של בתי הקפה בעיר. ראוי כי שף ותיק כמו שטרום יכתיב את הטון ולא ילך שבי אחר העדר. אם יעשה כך, אנחנו מבטיחים לחזור.

המדרג

איכות האוכל: 6
שירות: 7
עיצוב ואווירה: 6
תמורה לכסף: 7

סך הכל: 7

חשבון

ברוסקטה חצילים: 34 שקלים
דלעת, זוקיני ועדשים: 14 שקלים
סלקים ושעועית ירוקה: 14 שקלים
פיצה ביאנקה: 54 שקלים
פיצה פוטנסקה: 52 שקלים
ניוקי גורגונזולה: 66 שקלים
ספגטי בולונז: 64 שקלים
קסטה מוקה: 36 שקלים
בקבוק סואבה: 140 שקלים
2 אספרסו: 18 שקלים
2 גראפה פולי: 90 שקלים

סך הכל: 582 שקלים

למסעדת קמפנלו