השמלה השחורה הקטנה

למסעדה

כבר חודשים שבכל בוקר נשמע בבית שלי המשפט "צריך טוסטר חדש". מהישן נשברו כל מיני ידיות והוא מופעל בעזרת אטבי כביסה, צבתות ומיני שפצורים. רצה הגורל וביום שני נקלעתי לפינת הרצל־אחד העם, מרחק קצרצר ממסעדת קימל שבה הייתי אמור לסעוד בערב, ועשיתי מעשה: קניתי טוסטר. ולמה אני מספר את זה? כי נראה לי שגם במטבח של קימל צריך טוסטר חדש. קימל היא מסעדה לא אופנתית באופן טוטאלי. העיצוב, התפריט, האווירה, המוזיקה ואפילו הקהל נושאים את בשורת חוסר האופנתיות המופגנת: לא משחקים את המשחק, לא מקשיבים לטרנדים ולא מנסים להתחנף לאיש. זה מה שאנחנו! לי יש חיבה למסעדות עם אישיות מוגדרת, כאלה שלא פוזלות לצדדים לראות "מה הולך כרגע", ואם המוסד הזה קיים כבר 20 שנה פחות או יותר באותה המתכונת האנטי אופנתית והוא עדיין כמעט מלא בערב יום שני, אז כנראה שקורה שם משהו נכון והוא ראוי לקידה של כבוד. עבורי היה זה ביקור ראשון. העיצוב כפרי באופן כל כך מופגן שזה על הגבול הדק בין השובה לב לגרוטסקי. אין אביזר "כפרי" שאתם יכולים להעלות על דעתכם שלא מצוי בחלל העמוס (והמאובק) – מתנור אפייה עתיק ועד שעון קוקייה ומפסלוני תרנגולים ועד שלטים חבוטים בצרפתית. אפילו סלסילת אידוי סינית ראינו (מה יש? אין כפרים בסין?) וסולם שמוביל לשומקום. התפריט עשיר בכל מובן. עשיר במספר המנות ועשיר עוד יותר בתוכנן. זו לא מסעדה לבעלי לב חלש. כאן מבשלים בסגנון צרפתי קלאסי עם שמנת וחמאה ורטבים כבדים, הרבה חלקי פנים ובשר אדום. עוד קריאת תיגר על האופנתיות, אם תרצו. כדי ליהנות מהארוחה כאן צריך להשאיר את המצפון בבית, להחליט שהדיאטה מתחילה מחר, להכין מנה כפולה של נוגדי כולסטרול ולסנן שיחות מהקרדיולוג.

פתחנו עם פואה גרא מלווה בריבת גזר וסירופ בלסמי. פטה הכבד אווז היה יוצא מן הכלל בטעמו ואף שהיה מעט רך מהמקובל, השכיל לבטא את המיטב שבמנה הקלאסית הזאת. גם לגבי פרוסות הגזר המתוקות והסירופ הבלסמי אין טענות. פואה גרא נהוג להגיש עם פרוסות טוסט חמימות מלחם לבן משובח ורצוי אפילו מבריוש. בקימל הוא מוגש עם ספק צנימים ספק קרקרים תעשייתיים וחסרי חן. תחילה כעסתי. לא ייתכן, אמרתי בלבי, שהשף שאול בן אדרת וצוותו המיומן לא עלו על השילוב המנצח בין אופה לחם מוכשר לבין טוסטר מצוי. ואז נזכרתי בבילוי הצהריים שלי וחמתי שככה. בטח גם במטבח של קימל כבר חודשים רבים אומר מישהו כל בוקר: "צריך טוסטר חדש". ואם לי זה קרה, אז גם להם זה יקרה פעם. הזמנו גם מנת שקדי עגל בגריל, ריבת בצל וקרם שום, מנה לא מוצלחת מהטעם הפשוט ששקדי העגל היו צמיגיים ושמנוניים ולכן, עם כל הרצון הטוב, לא יכלו להשתלב עם מרכיבי המנה האחרים. בלט לטובה הקרם שטעמו היה מקורי ומעניין. כדי לדלל מעט את הכולסטרול, הזמנו סלט של קוביות סלק טרי, שזיפים, צנוברים וגבינת סן מור ברולה, כלומר סן מור שטופלה בסוכר ומבער, כמו קרם ברולה. זו הייתה מנה רעננה ונעימה. להמשך הזמינה זוגתי נתח קצבים ברוטב פלפל ושמנת, מלווה בעצם מח מהבילה ובפירה עתיר חמאה. זו המנה הטובה ביותר שטעמנו באותו הערב ואחת ממנות הסטייק הטובות שאכלנו זה זמן. הנתח משובח, לא קשה ולא רך מדי, עסיסי ומלא טעם, והרוטב הסמיך היה עשיר בפלפל גרוס גס שסיפק עקצוץ נעים לחך בתוך הליטוף של השמנת. אני הזמנתי מנה מהקלאסיקה של דרום־מערב צרפת – קונפי ברווז ברוטב יין. המנה הייתה טעימה מאד והשילוב עם עלי תרד בשמן זית היה מפתיע. עם זאת, דומני שכרע הברווז הייתה טרייה מדי ולא הספיקה לקבל את הטעם המיוחד של הקונפי שמושג משהות ממושכת בשומן הברווז המותך. לקינוח קיבלנו פבלובה לא ראויה לציון וקרם ברולה בשלושה טעמים שהוכיח שבמטבח של קימל היד לא רק קלה על הסוכר והמבער, אלא גם מיומנת. אז כשנמאס לכם מבריאות קלילה, יצירתיות מתפרצת, טכניקות בישול חדשניות ושאר סיסמאות, קימל תזכיר לכם שיש מטבחים שגם בלי להיות אופנתיים, הם עדכניים תמיד.

החשבון:

פואה גרא – 75 ש"ח

שקדי עגל – 59 ש"ח

סלט סלק טרי – 48 ש"ח

נתח קצבים – 99 ש"ח

ברווז קונפי – 96 ש"ח

קרם ברולה – 46 ש"ח

פבלובה – 42 ש"ח

חצי בקבוק קיאנטי רופינו – 79 ש"ח

מים מוגזים – 32 ש"ח

סה"כ – 576 ש"ח