אבי ברמן נפרד ממסעדת אלימלך המיתולוגית

על כמה מקומות אנחנו יכולים לומר שהם מיתולוגיים, בלי להרגיש ששוב אנחנו שותפים לזילות המושג? מעט מאוד. מעט מדי. אבל להגיד על מסעדת אלימלך שהיא מיתולוגית זה אנדרסטייטמנט שלא עושה עמה חסד. בחודש שעבר נסגרו סופית – לפחות בינתיים – דלתותיה של המסעדה שנוסדה בשנת 1936. את אבי ברמן, דור שלישי במסעדה והרוח החיה של המקום, פגשתי עם אחותו צלילה ועם אמו הלינק'ה, שגם בגיל 85 עודנה חלק מהעסק או ממה שנשאר ממנו. כי לסיפור של אלימלך חייב להיות סוף אחר: בדצמבר האחרון קיבל ברמן (61) שבץ מוחי.

שלושה חודשים הוא היה בבית החולים, מתנדנד בין חיים ומוות ("נולדתי מחדש, היית צריך ללמוד מחדש לדבר וללכת"). בעודו נלחם ומנסה להתאושש קיבל התקף לב שהוביל לצנתור. לא התקף לב ראשון ולא צנתור ראשון. אנחנו נפגשים בבית הבראה שיקומי על הטיילת בבת ים. אם תופסים את הכיסא הנכון בחדר האוכל, שבאופן כללי נראה כמו קפא בזמן בשנות ה־80, ומביטים אל הים, אפשר ליהנות מהפסטורליה לכמה רגעים, אבל "המקום הזה מזעזע", ברמן יורה לעברי, שחלילה לא אתהפנט מהנוף הבת ימי שנשקף מולנו.

עם תחילת הראיון הוא מתנצל, "תסלח לי אם אני מאבד קשר, אני סובל עכשיו ממה שנקרא 'בעיות קוגניטיביות'. אני יכול עוד חמש דקות לשאול אותך שוב איך קוראים לך או לקום וללכת ולשכוח שאתה מחכה לי פה. חלק מהמתנה של השבץ המוחי". ובאמת, לא פעם במהלך הראיון ברמן נתקע לרגע, דיבורו אטי, הראש, כך נראה, מתאמץ. לא סתם יצא לברמן שם של איש עם פה גדול, הומור מתובל בציניות, אבל עם לב גדול. לב גדול מאוד. כל השתלשלות האירועים הטרגית התרחשה בזמן שמשפחת ברמן הייתה בעיצומה של העברת השרביט לדור ההמשך. אבל הצרות לא התחילו עם האירוע המוחי, אלא כבר שנתיים לפני כן, כשבנו איתי (25) שעבד במסעדה מאז שהיה ילד, הציל חניך ממוות במחנה של הצופים ומאז הוא בפוסט טראומה. "מאותו הרגע הוא הפסיק לתפקד לשנה, והוא עדיין בטיפולי שיקום", מספר ברמן.

למען אלה שעוד לא סגורים כי הבינו מי זאת בדיוק מסעדת אלימלך, בואו נעשה קצת סדר במיתולוגיה המקומית: אלימלך נפתחה בשנת 1936 על ידי בתיה ומאיר ברמן, והייתה שילוב של מסעדה ובית מרזח לטובתם של בעלי המלאכה, הסוחרים והתושבים של שכונת פלורנטין היוקרתית של אז. "אנחנו גרנו בבלפור, למי היה כסף לגור בפלורנטין, השתגעת?" עונה לי אבי כשאני שואל על ילדותו בתל אביב. במסעדה הם בישלו מה שידעו לבשל מהבית – אוכל יהודי־פולני פשוט וטוב.

המקום התחיל כבית מרזח לעגלונים ולפועלים, ועם השנים הפך למסעדה של ממש, אבל נראה שזה אחד השינויים הבודדים שהוא עבר. נכון שפה ושם סיידו וצבעו והחליפו שולחנות וכיסאות, ואבי אפילו החליט על חולצות ממותגות למלצריות ("מיד כשקיבלתי את המושכות החלפתי את הכיסאות והשולחנות הישנים והבאתי לא רק מלצריות בנות 80 צולעות שמדברות יידיש"), אבל רוח המקום והמתכונים נשארו כמו שהם כל השנים ("מאות שנים מכינים את האוכל הזה ככה, אז שאני אחליט לשנות משהו במנה?"), שלא לדבר על חידושים כמו טחינה, שאפשר למצוא היום בלא מעט מסעדות אשכנזיות, אבל היא נחשבת ללא פחות מחילול הקודש בעיני ברמן. אחרי השיפוץ הקל שעשה לפני 50 שנה, הלקוחות נכנסו להיסטריה: "הם פחדו שאם פתאום יש שירותים נורמליים במקום הבול פגיעה שהיה בחצר מסביב, אז זה אומר שעכשיו מישהו הולך לזיין אותם במחיר".

אחרי שאלימלך נפטר המושכות עברו, כאמור, לבנו אבי, ויחד עם אחותו צלילה ואמם הלינק'ה, שהקפידה לפקוד את המקום כמעט עד הרגע האחרון. מה שהחל את דרכו כאוכל פשוט שאנשים היו רגילים לאכול בבית הפך במרוצת הזמן והחיים המודרניים לאוכל שמתפקד על משבצת ה"נוסטלגי". הסגירה של אלימלך התרחשה בשקט. אם תקישו בגוגל "אלימלך נסגרה", לא תקבלו שום ידיעה רשמית על הסגירה. מאורע כזה, שאמור לסגור מהדורת חדשות של ערב שישי, כלל לא עורר הדים.

איך אתה מסביר את זה שהסגירה עברה מתחת לרדאר?

"כשעסק כזה נסגר, אם זו לא חדשה צהובה, זה לא מעניין את הציבור. זו דרכו של עולם. אנחנו עם שהורס הכל, מחרבן ו־2,000 שנה אחרי זה חופר, משחזר ובונה מחדש נוסטלגיה והיסטוריה".

אולי זה בגלל שבשנים האחרונות אלימלך כבר לא היה מקום של הבוהמה?

"אני לא יודע מה זה בוהמה וגם לפני 30 ו־40 שנה לא הבנתי מה זה בוהמה. בשבילך אולי זה היה בוהמה, בשבילי אלו היו אנשים, לקוחות שידעתי היטב מה כל אחד מהם רוצה".

בכל זאת, ישבו שם גדולי הדור לצד גדולי האומה. מישהו סיפר לי שנדרש אומץ כדי להיכנס בפעם הראשונה לאלימלך ולשבת במקום שכל גדולי הרוח מתכנסים. זה מה שבנה את המיתולוגיה סביב המקום.

"אם הם החליטו, אותם אמנים וכל אלו שנשרכו אחריהם, שאלימלך זה אגדה, אני לא העזתי ולא אעז לומר לאף אחד דברים אחרים. אבל גדולי האומה? אלו לא גדולי האומה ולא גדולי הדור בשבילי. אני הייתי שם בסך הכל התפאורה, מי שהגיש להם כבד קצוץ ובירה".

אבל את הסיפורים הפיקנטיים באמת אודות הלקוחות המפורסמים, ויש אינספור כאלה, ברמן לא יספר, ובוודאי שלא לציטוט. "אני כמו רופא", הוא מסביר ברצינות תהומית, "חייב תמיד לשמור על הפרטיות של הלקוח".

אז נכון לעכשיו ברמן לא מסוגל לעבוד או לנהוג, והוא נכה ב-100 אחוז. אבל יש לו חלום: לפתוח את המוסד הזה מחדש. אין לו מתכון איך לעשות את זה, והוא מקבל בקשות והצעות מכל הסוגים ומכל הגוונים – להמשיך את העסק כמו שהוא, לעשות שינויים, למכור את העסק ולשנות את החלל. אחרי שעבר את האירוע המוחי החלה להסתובב שמועה, שלפיה כשהתעורר בבית החולים ביקש לכתוב צוואה ובה הורה כי בחלל של אלימלך חייב תמיד להיות ברז שימזוג בירה מהחבית, דבר שמחסל את הרעיון של להפוך את המוסד לעוד חנות מנורות, למשל, ברוח השכונה.

ברמן עושה סדר: "אין סעיף כזה ובכלל לא הייתה לי צוואה כשהייתי בבית החולים", הוא עונה והורס את הפאנץ', "אבל אתה יודע מה, בתור חלק מהאגדות האורבניות זה דווקא יכול להיות רעיון מעניין מאוד. לא חסרות שמועות על המקום, פעם היו מספרים שאצלנו אלימלך יודע למזוג כי יש לו ברז צדדי ושם מוסיפים קוניאק לבירה, מה שהופך אותה לטעימה". עם האירוע המוחי או בלעדיו, ברמן זוכר כל פרט ופרט – איך הייתה בנויה החבית, מערכת המזיגה, הקירור המאולתר עם הבלוקים של הקרח, איך היו בודקים את טריות הבירה ועוד הרבה פרטים שוליים. אין זכר לאירוע המוחי, לשבץ, לדיבור המקוטע או לקצרים במחשבה. רבע שעה של נאום מאולתר בשבחי הבירה וגאוותו על הבירה של אלימלך שתמיד הייתה מהטובות בארץ.

אז מה הסוד הגדול של הבירה של אלימלך?

"הידע הזה בזמנו היה כל כך מסובך, שעד שאבא שלי נתן לי למזוג לבד עברתי שנים של גיהינום. רק אחרי שהוא חלה, נכנס לבית חולים ולא יצא ממנו, הייתי בעל סמכא מספיק כדי להחליף לבד ולמזוג לבד. כבר הייתי גבר, קצין בצנחנים, בן 29, אחרי שני תארים באוניברסיטה, ואבא שלי עוד היה מעיר לי, ביידיש, כדי שהקליינטים, ה'שוורצאע' לא יבינו שהוא אומר לי שמזגתי את הבירה לא טוב, שהיא לא נראית לו, ושהקצף שיצרתי הוא ככה ככה במקום שיהיה כמו שהוא רוצה".

במקרה שלך לא הייתה העברת שרביט כמו שצריך.

"אבא שלי חלה כשהייתי בן 29. חצי שנה הוא היה בבית החולים ואימא שלי ואני ואחותי עשינו תורנויות בבית החולים ובמסעדה. אני פשוט נשאבתי אל תוך העסק. הלקוחות, שלא ידעו מה המצב של אבא, פתחו במרד נגדי. לא נראה להם פתאום המחיר, ולא נראה להם זה וזה. הם היו מתקשרים לאימא שלי ואומרים לה 'הבן שלך הורס את העסק'. הם היו רגילים לאלימלך, להלינק'ה. פתאום בא להם השמוק הצעיר הזה, החצוף. הם היו אומרים לי 'תשמע, אני קליינט של אבא שלך 25 שנה. אבא שלך לא דיבר איתי ב־25 שנה כמו שאתה מדבר איתי בשתי דקות'. אבא נפטר בערב חג השבועות 1983, בזמן שביתת הרופאים הגדולה שהוא היה אחד מקורבנותיה. לא היה אפילו רופא שיחתום על תעודת הפטירה".

ואיך אתה שורד עכשיו בלי בירה? גם את האוכל הפולני הקלאסי נדמה לי שעכשיו כבר לא כל כך בריא לך לאכול.

"על אלכוהול אין מה לדבר עכשיו, אני אוכל תרופות איומות. עקרונית גם יש לי דיאטה מיוחדת מאוד, אבל זה לא קשה, זה בלתי אפשרי. עם האוכל היהודי, האוכל השמן שאני כל כך אוהב, אני לא יכול להתמודד".

קשה להסביר מה הייתה אלימלך, גם לי קשה להבין מה הייתה אלימלך. רק שיחות עם הבוהמיינים והשתיינים של הדור הקודם, וזה שלפניו, עוזרים להבין במקצת את חשיבותו של המקום בהיסטוריה התרבותית והקולינרית שלנו. רק אחרי שנפרדנו אני פתאום מבין: זו לא אלימלך שנעלמה. זו הבוהמה שנעלמה. אלו אנחנו שהשתנינו ונעלמנו. נכון שעדיין יש לנו את מתי המקלל, את עמירם, את ארנולד, את הבר של ברבוניה. אבל הבוהמה, אם יש בכלל עוד דבר כזה בכלל, לא יושבת כבר בברים הקלאסיים הישנים, וגדולי הרוח של הדור עסוקים בתמונות עירום שלהם שדולפות לרשת מהענן, ולא עסוקים בשתיינות, בוויכוחים ובקטטות של שיכורים. וגם ממילא לא נוח לעשות קוק בשירותים של ברבוניה או של אלימלך. העולם שלנו השתנה. אני מבין את זה, ומקבל את זה, יודע שאין ברירה, ועדיין מקווה שהדלתות של אלימלך ייפתחו מחדש, שהבירה תמשיך לזרום בברזים ושנוכל לחזור ולנגב כבד קצוץ אמיתי בחלה וחזרת.