#אנשים_מתוקים: דן שפי

תוכן בחסות שוקולד פרה

דן שפי, 91, מתנדב במשרד ראש הממשלה, ראשון לציון

דן שפי. צילום: מיכאל נחמיאס

מה משמח אותך? ״הנינות שלי והעבודה שלי״

״רוב חיי עבדתי במשרד ראש הממשלה ואני ממשיך להתנדב שם עד היום, כך שאת רוב הסיפורים שלי לא אוכל לספר מטעמי צנזורה וסיווג בטחוני. אבל היו לי חיים גם לפני. נולדתי וגדלתי בווינה שבאוסטריה. למשפחתי ולי היו חיים יפים. בבעלותנו היה בית הקולנוע הראשון בעיר, והמון חברים טובים כמשפחה, ביניהם נמנה גם דוד זיגי החביב, המוכר יותר בשמו המלא – זיגמונד פרויד. כשהייתי בן 12 החלו הבעיות, כלומר הנאצים.

אני זוכר את הפעם הראשונה שחוויתי את תחילתה של התקופה האפלה, מרץ 39'. זה היה כשחזרתי משיעור פינג פונג. ברחוב, מחוץ לבית שלנו, הייתה המולה. התקרבתי רק כדי לראות את אימי פורשת את המעיל היקר שלה על הכביש ויורדת בהשפלה על ארבע, כשלידה שני דליים והיא מתחילה לקרצף את הכביש לאיומי שוטריו של הפיהרר. כל השכנים והחברים עמדו מסביב, אנשים מכובדים – רופאים, גנרלים וקולונלים בצבא האוסטרי – ואף אחד לא אמר מילה. הלב שלי נשבר, רצתי אליה, תפסתי והרמתי אותה על הרגליים. אמרתי לה ׳אנחנו הולכים מכאן׳ ומשכתי אותה איתי. מעולם לא פחדתי ככה או הרגשתי כזו עוצמה וכוח.

[tmwdfpad] 

השוטרים הנאצים היו בהלם, כשילד בן 12 מרד בהם. ונשארו כך. שנתיים עברו להן, עד שכוחו של היטלר גבר. ברחנו משם. שנה של מסעות מפרכים הגיעה לתומה קרוב לקו החוף בחיפה. הגענו באוניית הפסיפיק. השלטון הבריטי גירש אותנו, הפליטים היהודים, חזרה לים, באוניה בשם הפטריה. כוחות ההגנה הטמינו מטען חבלה באוניה שהיה אמור לשתק את המנועים, אך הפיצוץ היה גדול מהמתוכנן. האוניה החלה לשקוע במהירות. תושיה הובילה אותי, אחזתי במשפחתי והובלתי אותם החוצה, יחד עם חברי הטוב ביותר, נתן, שלא ידע לשחות. שברתי מעקים וחילצתי אותם. הובלתי אותם למעקי הסיפון וכשהספינה התהפכה על צידה המתנו לחילוץ. 300 נפשות ניספו באסון. כואב הלב. ואז, הבריטים, בעל כורחם נתנו לנו לעלות לארץ, ארץ ישראל. לא לפני שהחזיקו אותנו במעצר מספר חודשים בעתלית.

ערב אחד, חפרתי מתחת לגדר והתפלחתי החוצה. רצתי קילומטרים עד שהבנתי ששום דבר לא מחכה לי בחוץ והתחרטתי, אז חזרתי דרך הבור לאוהל שלי, בשקט. זמן מה אחרי זה, הכרתי את אשתי היקרה מיה – ושם הסיפור שלי רק התחיל. התגייסתי לפלמ"ח, במלחמת השחרור שירתתי בסיירים החטיבתיים של גבעתי. משם כחובל, מפקד אוניה ומגוון גדול של תפקידים בחיל הים. למדתי והמשכתי לפעול להמשך סביבה בטוחה לדורות שיגיעו אחרי. והיום, כשאני כבר ילד בן 91 וחצי. אני יכול להגיד, שום דבר לא עושה לי טוב יותר מהמקום שאליו הסיפור הזה הוביל: למשפחה אוהבת, אישה, ילדים, נכדים ונינים שממלאים אותי בשמחה מתוקה שגורמת להכל להיות שווה כל רגע קשה שעברתי".

לעוד סיפורים מתוקים