הערב שבו בר רפאלי תהפוך לאישה מושלמת

בזמן שאתם קוראים וקוראות את הטקסט הזה, בר רפאלי כבר יצאה מהמקלחת האחרונה שלה כרווקה. אולי היא השתמשה בפילינג אורגני מים המלח בניחוח פצ׳ולי-וניל-טרטר, אולי בשמפו ארל גריי ששלחה לה פיפה מידלטון, מישהו כבר יטרח לסקר את זה. אחר כך היא תאכל גרנולה שנצלתה במיטת שיזוף בגליל (החברה כבר תעדכן אותנו עם תמונה באינסטגרם פלוס הכיתוב ״גרנולית לברבורית״), ולסיום היא תפגוש במאפר ובמעצב השיער בני המזל שבשנים הקרובות לא יצאו לחופש מרוב בריידזילות המתדפקות על דלתם. ואז – זה יקרה. בר רפאלי, הרווקה המסוקרת בארץ, תשבור את הכוס, את הלב של כל חבוב שהגיע לבגרות מינית, ואת האינטרנט.

האינטרנט אוהב את בר רפאלי, בזה אין ספק. בטח כשמחברים את המוסד הבינלאומי הזה למוסד הבינלאומי היחיד שאולי גדול ממנה ברמת הההתלהבות, הסגידה והאובססיה שהוא מעורר אצל אנשים – מוסד הנישואין. ההכנות לחתונה הגדולה שתתקיים ממש הערב ביערות הכרמל זוכות לסיקור כבר חודשים מכל זווית אפשרית, והפיק, זה ששבר לציבור את הכוס בטרם נשברה הכוס – היה האישור לסגירת המרחב האווירי של האירוע על מנת שמשפחת רפאלי תוכל לשמור על פרטיות, או יותר נכון למסחר אותו על פי החוקים שלה, אישור שלבסוף בוטל על ידי שר התחבורה.

אך חוץ מאותה סערה ציבורית בכוסית מרטיני, נראה שעד שנגעו לנו במרחב האווירי עפנו על כל חלקיק מידע שהרשת זרקה לעברנו, שואפים אותו לריאות כאילו מעולם לא התחתנה כאן רווקה לוהטת. נשאלת השאלה: למה אנחנו כל כך נרגשים מהחתונה של רפאלי את עזרא? מדוע נמהר להקליק על האייטם שיבטיח לנו פרטים על אריחי הקרמיקה בשירותי הכלה? למה אנחנו מתעכבות על עוד תמונה באינסטגרם ממסיבת הרווקות השלישית (השלישית!) של האייקון, תוהות מי המותג שעומד מאחורי השמלות התואמות של חברותיה (מיס גיישה, ותודה ליח״צ)?

ובכן, האירוע של בר מאפשר לנו לסגוד במקביל לשני המקדשים הגדולים בתרבות הפופולרית שלנו כיום, אלה שמורידים אותנו על הברכיים בתפילה המונית בתקווה שנוכל להשתייך אליהם: יופי ונישואין. איכשהו, התרבות שלנו עדיין מצליחה להטמיע בנו הנשים את הרעיון שהדבר המשמעותי ביותר שנעשה בחיינו הוא למצוא בן זוג שבסופו של דבר יעלה על חליפה ויזמין לנו יהלום וצלם מגנטים. בלי זה אין לנו באמת כוח, ולא משנה כמה אנחנו מצליחות, מוכשרות, מאושרות. אם עד גיל 30 החברה משחררת לעברנו קריאות של ״יאללה, אודרוב!״, אחרי 30 הן מתחלפות במרפקים לאמא שלנו במפגשים משפחתיים ובמבטי רחמים, כאילו אנו מדיפות ניחוח חמוץ של כישלון. לכן, בעוד הרווק הממוצע מסתפק בערב של שתייה עם החבר׳ה (כזה שכולל אלכוהול במקרה הטוב וחשפנית במקרה הממש רע, אבל זה כבר טקסט אחר), את היציאה מחיי הרווקות האומללים חוגגת בעלת השמחה וחברותיה במגוון טקסים פומפוזיים שבהם כל טריק ושטיק הוא לגיטימי, ובלבד שהכלה לעתיד תצהל עד שהענבל שלה יעוף מגרונה ויכה את אחד מכתרי הבולבולים המהבהבים של חברותיה. לרובנו אמנם יחגגו במסיבת רווקות אחת, אך גם מסיבת הרווקות הממוצעת כוללת השקעה חסרת פרופורציות, בטח בהשוואה לזו של החתן. הוא מה אכפת לו, זה לא חלום שהוא גדל עליו.

האובססיה השניה של התרבות שלנו הוא יופי. אותם נתונים חיצוניים שנותנים לאישה המודרנית כוח. הרבה כוח. בעוד גברים מחזיקים ב-99 אחוז מההון הכלכלי העולמי, ההון שנותר בידי נשים הוא יופיין החיצוני, הון שניתן לתרגם להון כלכלי. רפאלי, המייצגת את היופי האידיאלי, מדגימה זאת היטב, כשיופייה איפשר לה להסתובב בעולם, להתרועע עם היפים והנכונים, לתחזק רומנים עם גברים עשירים ומפורסמים ולעשות הרבה מאוד כסף. במילים אחרות: בר רפאלי הפכה למעצמה ששוה מיליונים בזכות יופיה עוצר הנשימה, הסגידה של התרבות שלנו ליופי שלה, והיכולת שלה לתרגם את אותו הון להון כלכלי. היא צברה כוח עצום כי היא בית המקדש עצמו, היכל היופי שבצלו כולנו מעוניינים להתכנס.

אבל מה שווה כל הכוח הזה אם את רווקה? עד שקיבלה רפאלי את הצעת הנישואין הנחשקת, למרבית הראיונות שהתקיימו איתה נדחסה השאלה ״נו, אז מתי?״. זה היה בתקופת עדי עזרא, זה היה בתקופת ליאונרדו דיקפריו, וזה היה בין לבין, כשרפאלי איימה לערער לנו את התפיסות החברתיות המקובלות והמקובעות בהיותה רווקה שטוב לה. ההנחה שאישה יכולה להיות מבסוטה מחייה גם בלי שייבה על האצבע היא כמעט קוריוז, ולא משנה שרפאלי, מאז שחדרה לחיינו, היא אישה מצליחה מאוד. השלמות החיצונית הזו שלה החלה לבלבל אותנו, כי היא לעולם לא יכולה להיות שלמה בלי חתן, ואיך עם כזה חיוך אין לך חתן, נשמה? כשיופי חיצוני לא מתרגם את עצמו לחופה, משהו כנראה לא בסדר.

ועכשיו הכל בסדר. התקשורת, שמשמרת את הסדר הקיים עם כל ידיעה נרגשת על עוד סלבית שקיבלה הצעה, שהתחתנה, שנכנסה להיריון ושילדה (כשאחרי הלידה הידיעות מתמקדות בחזרה לגזרה, כי שוב, צריך לשמור על סטנדרט אחד ואחיד של יופי), חוגגת את ההליכה של האישה החזקה בתלם. של הבחורה שיש לה הכל, אבל עד שאין לה את הרב גרוסמן במסוק היא קצת מאכזבת אותנו, כי בכל אגדה שמכבדת את עצמה הבחורה היפה מסיימת עם נסיך ועם נשף. אם רפאלי היתה חוצה את יום ההולדת ה-30 בלי הטייטל ׳מאורסת׳, המרחב האווירי שלה היה מתחיל להיסגר עליה, עם טוקבקיסטים שהיו מטיחים בה שככה לא מהווים דוגמא לכל כך הרבה מעריצות. בר רפאלי כמעט הכתיבה לנו דרך אחרת, בראיונות מצויינים שבהם אמרה שחתונה היא לא משהו שהיא חלמה עליו, ושהכי חשוב לה אהבה, בטח לא כל הטקסיות, אבל בסוף הלכה בדרך המקובלת, והאינטרנט קרס מרוב כפיים. האובססיה הכפייתית שלנו לכל אחד מהטקסים שהיא עורכת בדרך להפיכתה לאשת איש כדת משה וישראל היא אנחת רווחה קולקטיבית; הקלה וסיפוק מכך שהאישה היפה בתבל עושה את מה שנשים יפות אמורות לעשות, בלי למרוד ולערער לנו את הסדר הקיים. בשביל זה יש לנו את המכוערות.