דיוקן היזם כאמן צעיר

אם הטבחים הפכו לשפים והתאורנים למעצבי אווירה, אז אולי הסטארטאפיסטים הם בעצם ארטאפיסטים? רועי בית לוי משרטט קווים לדמות הכוח היצירתי של התקופה

הסטרטאפיסטים הם אמני התקופה. צילום: איליה מלניקוב
הסטרטאפיסטים הם אמני התקופה. צילום: איליה מלניקוב
5 ביוני 2014

בשנה שעברה החליטה אשתי ליצור את הסטארט־אפ שלה. היא עזבה את משרתה, נופפה לשלום לחברות, נשקה לילד, נשמה עמוק וצללה לתוך עולם שכולו שורות קוד וטבלאות אקסל, חממות טכנולוגיות, משקיעים וקרנות הון סיכון, מצגות וקפה דלוח בכוסות חד פעמיות, משברים ורגעי התעלות, גרסאות אלפא וביתא, POC ו־MVP, חזון ופחד מכישלון.

באותם ימים ממש עבדתי על ההגהות האחרונות ברומן הביכורים שלי ולעתים קרובות מצאנו את עצמנו חולקים חלל עבודה ביתי. היא מול הרעיון שלה, אני מול ההזיה שלי. כל אחד נגד השדים הפנימיים שלו, שדוחקים בו לוותר, להתייאש, לשכוח מכל הקשיים והמחשבות, ולו רק לרגע, אם לא לתמיד.

עד אז, המעט שידעתי על סטארטאפים ויזמות נכתב במדורי הטכנולוגיה והכלכלה בעיתונות. שם למדתי קצת על הכסף הגדול שעושים בהיי־טק ועוד פחות מזה על המדע שעומד מאחוריו. אבל כשאשתי סיפרה לי על המיזם שלה היא לא דיברה על כסף ולא בזבזה זמן על הסברים טכנולוגיים. היא פשוט סיפרה לי סיפור, משהו שאני מבין בו מעט יותר. היא סיפרה ואני הצלחתי לראות. ראיתי כיצד היא עמלה על הפיכת החלום למציאות. כיצד היא רותמת את כוח הדמיון שלה כדי ליצור יש מאין. כיצד היא שואפת לחולל שינוי, צנוע ככל שיהיה, בעולם. כיצד היא ניזונה מהשפעות תרבותיות ומגיבה אליהן. כיצד היא מאמינה בלהט בכוחה להצליח במקום שבו רבים נכשלו.

האם אלה לא אותם הכלים, האתגרים והשאיפות שמאפיינים את העשייה של ציירים, מוזיקאים, אדריכלים וסופרים? אז מה אם אף אחד עדיין לא קורא להם אמנים? עד לא מכבר, השפים, שהיום נתפסים כאמני גסטרונומיה, נקראו פשוט טבחים, והאדריכלים, אמני “המוזיקה שקפאה בזמן", סתם תכננו בניינים. אולי כל מה שצריך כדי להיות אמן זה אדם אחר שיקרא לך כך. ככל שמעשה היצירה של אשתי נעשה מורכב יותר, השאלה הפכה ברורה יותר: האם היזמים הטכנולוגיים הם האמנים החדשים של תקופתנו?

Homage: המניע הוא תשוקה

האוויר הממוזג בקמפוס TLV של גוגל רוחש אנרגיה. אם מקשיבים היטב מבעד לקולות השיחה, ההקלדה וחריקות הנעליים על הבטון המוחלק, אפשר לשמוע אותה מזמזמת, גודשת את המתחם שעומד לרשות יזמים עצמאיים וחברות סטארט־אפ בתחילת דרכם. האווירה התוססת ומלאת הציפייה מזכירה את הדינמיות שאפשר לחוש במחלקה לאמנות לפני תערוכת הגמר. התרגשות מהולה במרץ.

בני הדודים תומר הרי ויואב כספין, שני שליש מצוות היזמים המקימים של חברת הומאז', יושבים בפינה ועובדים על פיתוח האפליקציה שלהם, שמאפשרת למשתמשים בה להכניס את דמותם לסרט קולנוע קצרצר. במיזם הם מבקשים להעניק יכולת לאנשים שאינם אמנים ליצור תוכן יצירתי, אבל בתחילת שיחתנו הם נרתעים כשהם נשאלים אם הם מגדירים את עצמם כאמנים.

“אנחנו עוסקים בכלים אמנותיים, אבל אני לא יודע אם זה אומר שאנחנו אמנים", אומר הרי, בוגר הטכניון בהנדסת מערכות מידע, שעבד במשך עשור כמהנדס ומנהל צוות מפתחים בחברות היי־טק. “אנחנו כאן כדי ליצור משהו, לבדוק אם הרעיונות היצירתיים שלנו שווים. אם מישהו יקרא לזה אמנות זו כבר בחירה שלו".

הרעיון נולד לפני שנה, כשהחליטו לעזוב את כלוב הזהב של ההיי־טק ולצאת לדרך משותפת בעולם היזמות הטכנולוגית. “רציתי שהקול שלי יישמע", אומר כספין, בוגר יחידת 8200 בצה"ל ולימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. “כשאתה עובד על פרויקט שלך אתה אדון לעצמך. אתה אמנם משועבד אליו, אבל אתה חופשי לגמרי. אני יכול למצוא את עצמי ביום שישי, בשתיים לפנות בוקר, יושב מול המחשב ומתכנת כי פתאום קיבלתי השראה לשנות צבע של כפתור".

יצירתיות, השראה, חופש. הטרמינולוגיה אמנותית.

"האמנות נמצאת ביכולת לפענח מה גורם לאנשים לפעול ולהרגיש", מסביר כספין. "מי שאחראי על פיתוח מוצר, כמוני, חייב להיכנס לראש של אדם אחר כדי ליצור מוצר מרגש ומעניין".

"האמנות שלנו נמצאת בתשוקה ליצור ולהתחייב לתהליך ממושך", מוסיף הרי. "יזם שקם בבוקר וחושב על אקזיט, על כסף גדול, לא יחזיק מעמד בעבודה היומיומית של סטארט־אפ. בשביל זה צריך כוחות שונים לגמרי. אולי זה גם מה שצריך אמן".

תומר הרי ויואב כספין. צילום: איליה מלניקוב
תומר הרי ויואב כספין. צילום: איליה מלניקוב

Splacer: נקודת מבט ייחודית

באותו מתחם יושבות עדי בירן וליהי גרסטנר שעומדות מאחורי הסטארט־אפ Splacer, שבימים אלה פועל במסגרת מאיץ הסטארטאפים The Junction. שתיהן אדריכליות ומרצות, שלפני כמה חודשים החליטו להעביר את מרכז הכובד של פעילותן אל עולם היזמות הטכנולוגית. קירות הקמפוס, הממוקם בקומה ה־26 של בניין אלקטרה, שקופים והנוף האורבני הצפוף הניבט מהם הוא זירת הפעילות שלהן.

"המיזם שלנו נולד כרעיון למחקר אקדמי שבדק את בעיית החלל המוגבל בערים הגדולות", מספרת בירן. "התחלנו לבחון את השינויים בשימוש במרחבים פרטיים וציבוריים, ולפני כארבעה חודשים החלטנו לבדוק את ההיתכנות שלו בעולם האמיתי ולהקים את Splacer כפלטפורמה לשיתוף בין אנשים שמחפשים מקום לקיים בו אירוע כלשהו לאנשים שרוצים להציע את המקום שלהם לתכלית כזאת".

המפגש עמן מספק הזדמנות לבחון את קווי הדמיון בין אמנים ליזמים מנקודת המבט של מי שחבשו את שני הכובעים. "אמנים ויזמים חייבים נקודת מבט ייחודית על העולם ועליהם לדעת להיכשל וללמוד מהכישלון", מותחת בירן קו בין אמנות ליזמות. "מובן ששניהם צריכים להיות יצירתיים ולחשוב על פתרונות חדשים לבעיות. הם חייבים תשוקה שתזין את המאמץ שלהם, גמישות מחשבתית כדי להתאים את עצמם למציאות המשתנה וסבלנות ללוות תהליכים ארוכים. ליהי ואני בונות הרבה שנים וגם כאן אנחנו בונות, גם אם מחומרים אחרים לגמרי", היא מסכמת.

עדי בירן וליהי גרסטנר. צילום: איליה מלינקוב
עדי בירן וליהי גרסטנר. צילום: איליה מלינקוב

Roomer: עולמות תוכן אמנותיים

גם מידד מרזן מכיר את עולם האמנות באותה מידה שהוא מכיר את עולם היזמות. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ועבד בחברת כתר כמעצב לפני שהצטרף לסטארט־אפ Roomer, שבו הוא משמש כמנהל העיצוב. “הבאתי איתי מטען של עולמות תוכן אמנותיים", הוא אומר, "בעיצוב למדתי שעליי לחקור את נפש האדם, וגם בעבודה על Roomer השתמשתי בתהליכים היצירתיים האלה".

Roomer, פלטפורמה של הזמנת חדרי מלון מאנשים שנאלצו לוותר עליהם ברגע האחרון, לא עוסק באמנות, אבל מרזן בהחלט רואה בעבודה שלו על המוצר הזה המשך ישיר לפעילותו האמנותית. "בעבודה שלי יש משהו מאוד זֵנִי. אני בונה את האתר בידיעה שאהרוס אותו אחר כך ואבנה אותו שוב", הוא אומר. "זה תהליך שלא נגמר, בשונה מעבודה על ציור למשל, שבסוף תמיד מגיע רגע החתימה והמסגור. אצלנו, אם המיזם ייסגר לא יישאר ממנו כלום, אפילו לא פיקסל אחד, וזה הופך את התהליך עצמו לדבר המשמעותי".

"כמעצב, אני לומד שיעור חשוב של צניעות בעבודה", מוסיף מרזן. "למדתי לא להתאהב בעיצובים שלי ושנקודת המבט שלי היא לא בהכרח נכונה, כי כאן, בניגוד לאמנות המקובלת, אתה לא מחפש בהכרח רק את הביטוי האישי שלך, אלא מכנה משותף רחב יותר. זה מחייב אותך לבדוק את ההחלטות שלך באופן בלתי פוסק. ההישגים והכישלונות הרבה יותר ברורים וההתייחסות אליהם יותר כנה. יש בכך משהו מרגש".

מידד מרזן. צילום: איליה מלניקוב
מידד מרזן. צילום: איליה מלניקוב

ArtSetters: אנרגיה יצירתית

לי רוטנברג ואלכס סקינאזי, היזמות מאחורי הסטארט־אפ Artsetters, הגיעו לתל אביב כתיירות מארצות הברית ומשווייץ, אבל החליטו להישאר ולהקים כאן את המיזם שלהן בגלל האנרגיה של העיר. "את מה שאנחנו עושות עכשיו היינו יכולות לעשות רק בתל אביב", אומרת רוטנברג, ילידת בוסטון, שעבדה בעבר בתחום הפיננסים. "יש כאן שילוב מדהים בין תרבות ואמנות לכלים הטכנולוגיים של אומת הסטארט־אפ".

"רק כאן נתקלנו בקהילה תומכת של יזמים שמחבקת גם זרות כמונו", מוסיפה סקינאזי, בעברה מפיקת סרטים. "אנשים שפוגשים אותנו מיד ממליצים על אנשי קשר, מייעצים, מציעים עזרה. יש כאן קוד פתוח של רעיונות שכולם משתפים בשמחה".

המיזם של השתיים מחבר בין מעצבים ואמנים ישראלים ללקוחות בשווקים חדשים. "רצינו לקחת את היוצרים שריגשו אותנו כאן למקומות חדשים", אומרת סקינאזי, "והסקנו שהדרך הנכונה היא להקים קהילה בינלאומית, שבה 'שגרירים' מייצגים את העשייה היצירתית בערים שלהם ומסייעים לחשוף אותה". "אמנים רוצים חשיפה, להיות חלק מהסיפור הגלובלי, ואנחנו רוצות לעזור להם", מוסיפה רוטנברג.

האם הן רואות בעצמן אמניות? "בתוך שדה האמנות אנחנו משמשות כאוצרות", מתנסחת סקינאזי בזהירות. "תמיד רציתי להיות אמנית, אבל לא מצאתי את הנישה שהתאימה לי עד עכשיו", ממשיכה רוטנברג. "אנחנו חושבות כמו אמנים כדי לעזור להם בצורה הכי טובה. אין לנו ברירה אלא להיות יצירתיות כל הזמן, וזה מתבטא באמירה האמנותית שאנחנו מנסחות כאוצרות, באסתטיקה של האתר ובדרך שבה אנחנו חושבות על שיווק". "חברת טכנולוגיה רגילה שרוצה להיכנס לשוק חדש הייתה משקיעה במודעות בגוגל או ברשתות חברתיות, או שוכרת יח"צ", מסבירה סקינאזי, "אבל אנחנו השקענו מחשבה ותשומת לב – לא כסף – בקהילה. השגרירים שלנו גורמים לכך שיוצרים ולקוחות פונים אלינו לא רק כדי למכור או לקנות, אלא כי הם רוצים להיות ארטסטרס בעצמם".

לי רוטנברג ואלכס סקינאזי. צילום: איליה מלניקוב
לי רוטנברג ואלכס סקינאזי. צילום: איליה מלניקוב

Away Team: רגש חשוף

"הייסורים שאני חווה כיזם בהחלט יכולים להזכיר את המסלול שעובר אמן", אומר ניב קלדרון, הכוח המניע מאחורי הסטארט־אפ הצעיר Away Team, שעוסק בפיתוח יישומים לתחום המחשוב הלביש. "גדלתי בבית שבו לאמנות היה מקום חשוב – אמי היא המשוררת והמחזאית שולמית אפפל – ואני יודע מה המחיר שהיא גובה מהאדם שבוחר בה. מי שמקים סטארט־אפ יוצר משהו שייסר אותו, שיגרום לו להטיל ספק בעצמו ושידחק אותו עד קצה יכולתו. מצד שני, העיסוק הזה מציע גם חדוות יצירה עצומה ופסגות של הנאה וסיפוק.

"אני יודע שאמנים יוצרים בגלל צורך פנימי ולא בגלל רצון להתפרסם או להתפרנס. במובן הזה, אני מרגיש בדיוק את אותו צורך. בשבילי יזמות היא יצירה שמאפשרת לי לגלות עולמות חדשים שקודם לכן כלל לא הייתי מודע לקיומם, ואז לנסות ולשנות אותם לטובה. אני רואה אמנות בכל תחום של היזמות – בטכנולוגיה, בעיצוב, בפן העסקי – ואני נהנה ללמוד בכל יום משהו חדש על התחומים האלה ולשפר באמצעותם את החזון שלי. החיים שלי מושפעים בצורה טוטאלית מהעבודה על המיזם. אני מוותר על כל כך הרבה דברים שחשובים לי בדרך ורותם את כל הכוח והיכולות שלי למטרה הזאת. כשאני מגיע בבוקר למשרד הקטן, שמתפקד כמו אינקובטור לרעיונות, אני מרגיש כמו אמן שנכנס לסטודיו כדי ליצור, או כמו משורר שמסתגר בחדר העבודה שלו כדי לכתוב על הדף את הרגש החשוף שלו".

ניב קלדרון. צילום: איליה מלניקוב
ניב קלדרון. צילום: איליה מלניקוב

אפילוג: לא לפחד

בספר שאני כותב בימים אלה מסתובב גבר שמרגיש שהוא מיושן ואטי מדי לעולם החדש והממוחשב שהתרגש עליו פתאום. במובן מסוים, הגבר הזה הוא אני, או לפחות איזו מן השתקפות מעוקמת שלו, שמפחידה אותי עד כדי כך שאני נאלץ לכתוב עליה. הוא זה ששלח אותי לבדוק אם גם בתוך העולם הטכנולוגי שרוחש סביבי נותר עדיין מקום לנחמה ולמפלט שהאמנות טומנת בחובה בעבורו.

כעת אני חושב על היזמים שפגשתי בתקופה האחרונה ועל כל הסיפורים שסיפרו לי ואני מרגיש כיצד השהות במחיצתם נסכה בי חיוניות והפיסה את פחדיי. כלומר, את פחדיו של הגבר ההוא. היזמים־אמנים שפגשתי עמלים בחריצות על שכלול היצירות שלהם, שכולן מבקשות לחולל איזה שינוי בעולם, שולי וזמני ככל שיהיה. הם משתמשים בכל הכלים שעומדים לרשותם כדי להצליח, ואם צריך – הם ממציאים כלים תוך כדי תנועה. הם תומכים האחד באחר, אבל גם מקנאים ביריביהם קנאה שאינה עזה פחות מקנאת סופרים. הם מעזים לעלות גבוה ונופלים, רק כדי לקום שוב ולהתחיל מהתחלה. הם נהנים ליצור כאן ועכשיו, אבל העשייה שלהם מכוונת לעתיד. הם רוצים להותיר פיסה מעצמם בעולם ולשם כך מוכנים שיותיר עליהם את רישומו.

אני לוקח בחשבון שאולי עדיין מוקדם לקרוא להם בשם המחייב "אמנים". ייתכן שהזמן טרם הבשיל ושהם עדיין לא הרוויחו את התואר, או שהוא פשוט לא מעניין אותם. אני לוקח את כל זה בחשבון ובכל זאת בוחר לקרוא להם אמנים. הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה.

רומן הביכורים של רועי בית לוי, "הרים אני רואה", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד