סטינקרבל: הצצה מבפנים ללונה פארק המסויט של בנקסי בבריסטול

דיסמלנד – הפופ אפ לונה פארק המסויט שפתח השבוע אמן הרחוב ה"מסתורי" בנקסי ליד בריסטול - הצליח לתפוס את העולם בהפתעה ולהעיף לו סטירה. בחוץ: מאות אנשים מחכים בתור בתוך שקי שינה. אתר האינטרנט: קרס תוך יום בגלל 7 מיליון מבקשי כרטיסים. אנחנו: היינו בפנים

דיסמלנד. צילום: Getty Images
דיסמלנד. צילום: Getty Images
26 באוגוסט 2015

דבר העורכת, מיכל אנסקי: "בבישול, כשרוצים להדגיש מתיקות, משתמשים במלח. בנקסי עושה בדיוק את אותו הטריק כשהוא מוריד לאייקונים המתוקים ביותר של העולם המערבי את המכנסיים וזורה לנו על הילדות מלח ים מבריסטול".

כשבנקסי היה ילד, הוריו לקחו אותו מדי סוף שבוע אל עיירת החוף ווסטון סופר מר, רק 20 דקות נסיעה מבריסטול. הרעיון היה לרבוץ על החוף, לתפוס קצת שמש ולנוח. עבור פועלי הנמל מבריסטול, ווסטון היא הלוקיישן המושלם – שקטה וציורית, בעלת טיילת רחבה עם רוכלים, בתי קפה וגלידריות ואפילו גלגל ענקי וסחרחרה.אבל בווסטון אין ים. אפילו לא טיפה. גם לא באופק. זהו המקום השני בעולם בהפרשי הגאות והשפל, וברוב שעות היום אי אפשר לראות את הים, שהוא בכלל נהר. אז נופשים יש, חוף יש, כיסאות נוח יש וגם שמשייה, אבל ים – אין.

"המים באים רק בלילה", מסביר לי נהג המונית כשהוא רואה אותי בוהה במרבדי החול האינסופיים, מתרוממת מהכיסא כדי לחפש את המים. רצועת החוף הארוכה נראית כמו מישהו שהורידו לו את המכנסיים באמצע הרחוב. לא קשה לדמיין את בנקסי הילד מתבגר כאן על החוף, גדל להיות המבוגר שיקדיש את חייו למשוך לעולם את המכנסיים למטה.

 

נטע הררי נבון. צילום: ליאור יניב
נטע הררי נבון. צילום: ליאור יניב

בחצי השנה האחרונה היו תושבי ווסטון בטוחים שהפקה הוליוודית השתלטה על מתחם טרופיקאנה הנטוש שבאמצע הטיילת. שלטים נתלו בכל מקום, משאיות ציוד חסמו את החניה ופנסי תאורה גבוהים הוצבו כדי להשקיף מהחוץ אל הפנים ולספק את מנת הסקרנות (המנומנמת, יש לומר) של אנשי העיירה. לצורך העניין, טרופיקאנה היא מתחם הדולפינריום של ווסטון. מה שהיה הבריכה העירונית התוססת בשנות ה־70־80 – מוקד לרחצה ולבילויים – ננטש כגרוטאה בשנות ה־90 והוכרז כאתר להריסה בתחילת המילניום.

"אני גאה לפתוח מחדש את דלתות הטרופיקאנה", כותב בנקסי בעלון שחולק בשישי האחרון בהשקת את הפופ אפ לונה פארק "דיסמנלד" (דיסמל: מטריד) – העבודה השאפתנית ביותר שלו עד כה – והפרויקט האמיתי שהוסווה מאחורי תפאורת ההפקה המזויפת.

"חלמתי להקים פה לונה פארק מהרגע שבו עברתי ליד המבנה הזה לפני שישה חודשים והצצתי פנימה דרך חור בגדר. אבל זו לא ארץ הפנטזיות המתוקה והממוצעת שאתם חושבים עליה, זו שמוכרת את פיסות המציאות שנשארו על רצפת העריכה ההוליוודית. את זה לא יכולתי להרשות לעצמי. מה שניסיתי לעשות כאן הוא להציע לכם בילוי מסוג אחר, שיישא עבור הילדים שלנו מסר יותר הולם, שהוא: 'מצטערים, ילדים'. מצטערים על החוסר במשרות מכבדות, מצטערים על חוסר הצדק הגלובלי וגם על קיומו של ערוץ 5 בטלוויזיה. סיפור האגדה שנהגנו לקרוא לכם לפני השינה נגוז. כעת אנחנו צועדים מתוך שינה אל עבר אסון אקלימי, וזה השלב שבו כל האסקפיזם נדרש לזוז הצדה".

שעה לאחר ההודעה על הפתיחה באתר האינטרנט של הפארק הוא קרס מעודף פניות, וכעבור 24 שעות נרשמו 7 מיליון בקשות לכרטיסים. התקשורת העולמית כמעט הגיעה לאורגזמה ובכל שעה עגולה התווספו ניידות שידור למגרש החניה. הפארק יכול להכיל עד 4,000 איש ביום, עלות הכרטיס היא שלושה דולרים בלבד ומדי יום נשמרים 1,000 כרטיסים למכירה בקופות, שיצרו בתוך כמה שעות תור של מאות אנשים שישנו מול הכניסה. למקומיים הכניסה בחינם.

"דיסמלנד" של בנקסי
"דיסמלנד" של בנקסי

אז איפה מיץ פטל?

ביום חמישי, יממה לפני הפתיחה, הקולות היחידים שנשמעים מחוץ לדיסמלנד הם צלילי בנייה וניסור. עובדים פה עד הרגע האחרון. בכניסה, העיניים שמורגלות לדימויים סכריניים של גלגל ענק ורכבות הרים מתקשות להסתגל. בנקסי יצר טייק אוף מופרע על דיסנילנד, הצעה לבילוי מעיק ומהפנט שכוללת עשר עבודות חדשות שלו ועוד עבודות של 40 אמנים בינלאומיים שיצרו בשיתוף איתו וריאציות אקטואליות על מתקני שעשועים מוכרים. האתגר שמציע בנקסי הוא לבלות במקום שלא מחפש לטשטש את המציאות אלא לחוות אותה כפי שהיא. ככה תוכלו לנסות להשיט סירות פליטים בלי לפגוע בגופות הצפות על המים, לדוג ברווזים מאוקיינוס נפט, להתבונן בבת הים הקטנה נלחמת על בבואתה, לברוח ממלאך המוות במכוניות המתנגשות או להסתחרר בכרכרת הסוסים סמוך לשוחט שפושט את עורם. במרכז הפארק ניצבת טירת האגדות המפויחת שיצר בנקסי, ובתוכה המבקר הופך עד לתאונת הדרכים המחרידה שהפכה את כרכרת הדלעת והרגה את סינדרלה, ומסביבה מתעדים את האירוע עשרות צלמי פפרצי. הרפרור לתאונת הדרכים שקטלה את הנסיכה דיאנה ברור.

"לא באתי להתנשא על אמנות הרחוב הקלאסית", אמר בנקסי לכתב ה־BBC בריאיון מייל, היחיד שהעניק עם פתיחת הפארק ורק בשל היכרות מוקדמת עם הכתב, "פשוט מצאתי משהו שנורא עניין אותי לעשות. הגעתי לנקודה בעבודה על התערוכה שהרגשתי שהיא יותר טובה ככל שאני נמצא בה פחות". את זה אולי נחמד להגיד בתקשורת, אבל קשה להסביר כמה דרמטית כאן ההיעדרות הנוכחת שלו. בנקסי שומר בשני העשורים האחרונים על אנונימיות ולא נראה בציבור, ובכל זאת הוא בכל מקום. איש מאנשי הצוות לא קורא לו בשמו, המעגל הרחוק יותר קורא לו "האמן", המקורבים קוראים לו "הוא". הם מאשרים שהוא שוהה בפארק ומצביעים עם העיניים על הקומה השנייה במבנה הכניסה. מישהו מספר שהוא יושב שם ושולט על העבודה בעזרת מצלמות המחשב. היה רגע אחד ליד האגם שאיש חביב עם קסקט הסתובב ולחץ ידיים לכמה מהאמנים ופתאום השתרר שקט ואנשי הצוות נראו דרוכים. אבל אז הוא פתאום נעלם, ואולי בכלל דמיינתי את זה.

חבל שבאתם

תוך כדי שיטוט בפארק אני נתקלת בתדרוך לניצבים – סטודנטים למשחק שבשבועות הקרובים יגלמו את אנשי הצוות של הפארק ויפעילו את המתקנים. הם לבושים וסטים ורודים ואוזני מיקי מאוס, והמדריך שלהם מזכיר להם שהם חייבים להיות רוב הזמן עייפים, מבואסים ולא אדיבים. כל פעולה של המבקר אמורה להיתקל בתגובה אטומה. אני זוכרת את זה כשאני קונה בלון שחור שכתוב עליו "אני טמבל", והמוכרת עושה לי טובה שהיא נותנת לי אותו. בתום התדרוך הדאונרים מתפזרים בפארק ומתייצבים בין עבודות של שמות גדולים כמו דמיאן הירסט או ג'ני הולצר, לצד כאלה של אמנים אנונימיים לגמרי.

"אני חושב שיצרתי פה את התערוכה הקבוצתית הטובה בעולם כרגע", מפרגן לעצמו בנקסי בעלון. את כל העבודות הוא בחר בעצמו, והוא זה שגם פנה אל האמנים והזמין אותם אישית להצטרף, בהם שלושה אמנים ישראלים: הציירת נטע הררי נבון, הקרמיקאית רונית ברנגה והממיסט עמיר שיבי. "בנקסי כתב לי לפני כמה חודשים", מספרת הררי נבון. מסביבנו אמנים רבים מכל העולם, כולם מכירים את כולם בשם. בפארק מוצבים שלטים שאומרים "זכור שלא הגעת לכאן רק כדי לדבר עם אנשים שאתה מכיר", וזה עובד. "המנהלת האישית שלו כתבה לי ושאלה אם אסכים לשתף פעולה בפרויקט סודי. מהרגע שהסכמתי התכתבנו באמצעותה. היא העבירה לי צילומי מסך ממנו או שהוא כתב לי דרך המייל שלה. הוא לא זכר בדיוק איך הגיע אליי, כנראה דרך שיטוט אקראי ברשת".

ישר הבנת את גודל הפרויקט?

"מוקדם מאוד בתהליך הוא כתב לי שהוא מארגן תערוכה בפארק נטוש, ושזה פרויקט שהוא חלום חייו. כשהוא נתן לי שמות של חלק מהמשתתפים כמעט התעלפתי. יש פה אחד שזכה במדליית הזהב בבינאלה לאמנות בוונציה השנה, אחד שמוכר יצירות במעל מיליון דולר ואחר שמרתך כבר 40 שנה לוחות מתכת קטנים במחסן בבית שלו".

את מציגה בתערוכה ציורים שמתארים אלימות שהופעלה בפינוי מאחז אמונה ב־2006. איפה פה הלונה פארק?

"העוצמות של התערוכה הזו נובעות מכך שזו לא רק תערוכת אמנות, זה גם פופ ארט פוליטי וחברתי. זה פארק מסחרר והזוי שמשלב אסתטיקה עלובה עם זוהר מלוקק. בנקסי הפך אותי לאקטיבסטית. בחלל מציג בין היתר שהאדי, אמן פלסטיני מעזה שחי בפריז. מדהים שמפגש כזה יכול להתרחש רק כאן. זו הפעם הראשונה שהוא דיבר עם ישראלי. שנינו יודעים מה זה להתגונן מפני כאב, ומצד שני גם מה זה להיות תוקפן. זו תערוכה שלא מפחדת משתי המשמעויות האלה ומסוגלת להבין את המורכבות הזו שנותנת בוקס לסדר הקיים. פתאום ברור שכוחות ההרס שיש בעבודות שלי הם גם כוחות היצירה והחיים. הסצנה הפוליטית מאפשרת לי לדבר על מה קורה כשאתה משתמש לא נכון בכוח, כשאתה משלם מחיר באובדן האנושיות, כשאתה אפילו לא עוצר כשאתה דורס את סינדרלה".

מה זה בכלל משנה?

בערב הפארק הופך אפילו מחשמל יותר. ככה זה – בחושך יוצאים כל השדים. בכל פינה הופעות מוזיקה ואלכוהול, אנשים מבוגרים מסתובבים מחויכים עם בלונים שחורים או עם דובים תלושי זרועות או עיניים. באמצע הפארק מדליקים מדורה גדולה והמבקרים יושבים מסביבה קצת כמו הומלסים, קצת כמו בפיקניק. בכל שעה עגולה יוצאת לסיבוב בפארק להקת מתופפים רעולי פנים. הבחורה שמתחממת לצדי במדורה מגלה לי שמדובר בתזמורת הלא הרשמית של הפגנות איגודי העובדים הבריטים, שבאה כשצריך להלהיב את המפגינים או להדליק את המשטרה. היא מבקשת שאדבר קצת בעברית כי זה נשמע לה אקזוטי ואז היא מספרת שבעלה עובד פה כבר שלושה חודשים עם בנקסי על הפרויקט. "איך הוא הגיע לזה?", אני שואלת. "אנחנו חברי ילדות, למדנו באותה הכיתה ביסודי ונשארנו חבורה צמודה. כולנו היינו באים לפה לבריכה עם ההורים".

"אז את יודעת מי הוא", אני חוזרת על הדברים שלה, המומה. "ברור", היא מחייכת. "ואת לא מתכוונת לגלות לי", אני מוודאת. "ברור שלא", היא עונה. "איך זה שאתם לא עומדים בפיתוי?", אני מתעקשת, "SMS אחד יכול לסדר אותך כלכלית. יש מי שישלם על המידע הזה". "כי זה בכלל לא חשוב, יא אישה מצחיקה שמדברת עברית שכמוך. מה זה משנה מי זה. תשתחררי. זה כולם, זה אף אחד, זו אני, זו את. מה אכפת לך? למה לנסות לפתור את המציאות במקום לקבל אותה? הוא איש רגיל שמדי פעם צובט למציאות בתחת". כשקריין הכריזה אומר שלא אכפת לנו מה יקרה איתנו, אפילו אם נמות היום בלילה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעזוב את הפארק וללכת הביתה – היא קמה ואומרת: "ביי בינתיים, עד שניפגש שוב", ואז צובטת לי בתחת ויוצאת דרך חנות המזכרות. נו ברור, אלא מאיפה?