טיים אאוט timeout

הכירו את האנשים שעושים את תל אביב

| מאת: מערכת Time Out

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/02/sizes/TelAviv_H_wo_680_382.jpg
האנשים שעושים את תל אביב (צילום: shutterstock)

שמחה לוי, 57, בעלת מעדניית יום טוב בשוק לוינסקי

הגיעה לארץ מאיסטנבול באונייה בשנת 1964. הדירה הראשונה שבה גרה הייתה בפלורנטין: "זו הייתה תקופה שכל היוונים גרו בשכונה והיו מבריחים גבינות מצרפת דרך דיילים ומלחים".

המעדנייה המשפחתית התגלגלה מאיסטנבול לשוק לוינסקי, לאחר שחמה של שמחה, יום טוב לוי, העתיק את המעדנייה שהייתה קיימת 22 שנה לתל אביב. "חמי שאל את הטורקים שעלו לפניו בשנות ה-50: 'לאן אני יכול להעביר את המעדנייה ועדיין להישאר מכובד?', אמרו לו רק לשוק לוינסקי. שוק לוינסקי הוא הכי טעים והכי מיוחד, מהימים ההם ועד היום".

שמחה הצטרפה לעסק אחרי שהתחתנה עם חיים לוי ז"ל. הם הכירו בעת שהגיעה לקנות במעדנייה: "אחרי כמה פגישות הוא אמר לי, באמצע החנות, ליד כולם: 'כמה פגישות את רוצה?! מתחתנים או לא?'. אחרי שהתחתנו התחלתי לעזור במעדנייה, בית טורקי קלאסי".

שמחה הכירה את תל אביב של שנות ה70, ומספרת שהמקום שהכי אהבה לבלות בו הוא 'בריזה', שהיה במיקום מגדל האופרה של היום: "הייתי מזמינה תמיד את הוופל הבלגי המפורסם שלהם, שהיה מגיע עם פירות ומלא גלידה".

האיש הבא שעושה את תל אביב, הוא דוג ווקר שקרא לכלבה שלו על שם בר רפאלי.

שמחה לוי (צילום: איליה מלניקוב)

שמחה לוי (צילום: איליה מלניקוב)

יגל בר-קמא, 49, דוג ווקר

נולד ברחוב גורדון בעיר, קרוב לים "עוד לפני שהייתה טיילת והיו שם רק סלעים". כשהיה בבית הספר היסודי, עברה משפחתו לכיכר המדינה ומאז הוא חי שם.

יגל, שהיה בכלל צלם פפרצי בעברו, מספר שהגיע לתחום הדוג ווקינג, אחרי שלקח קורס משולב של טיפול בעזרת כלבים ואילוף כלבים: "תמיד אהבתי בעלי חיים. כשהאינסטגרם והפייסבוק הפכו לפופולריים, ההכנסה התחילה לרדת וחיפשתי מקצוע לעת צרה. במהלך הלימודים נחשפתי לתחום ואמרתי לעצמי שאפתח דף עסקי בפייסבוק שיעזור לי בסטאז', לא הייתה לי דרך לצפות את מבול הלקוחות שהגיע".

למרות שאת מרבית זמנו הוא מקדיש לכלבים, יגל לא מוותר על הצילום: "לא זנחתי את התחום, הוא הפך לתחביב ויש עליי מצלמה קטנה כל הזמן. לפעמים תוך כדי טיול עם הכלבים אני מזהה סלב ומצלם. אני מנסה לשלב בין השניים".

לכלבה של יגל, בורדר קולי מעורבת עם פוינטר, קוראים בר, על שמה של בר רפאלי והוא מסתובב עם חולצה שכתוב עליה: 'בדרך לעוד כלבה מרוצה'. "יש לי גם חולצה שכתוב עליה 'איך הנביחה שלי?', אבל היא עשתה פחות בלגן. פעם פנתה אליי אשה ואמרה לה לי שזה פוגעני, אז במקום להיעלב אמרתי לה שאם היא חושבת שהיא כלבה, הבעיה אצלה. אני באמת בדרך לעוד כלבה מרוצה".

האישה הבאה שעושה את תל אביב, מגדלת את דור הכותבים הבא

יגל בר-קמא. צילום: איליה מלניקוב

יגל בר-קמא (צילום: איליה מלניקוב)

<רונית ידעיה, 63, סופרת וראש מחלקת הכתיבה במכללת מנשר לאמנות

נולדה ביד אליהו וכיום מתגוררת ביפו. מספרת שאם לא הייתה עוסקת באמנות הייתה משתגעת: "העיסוק באמנות תמיד היה חלק מחיי – בין אם ביצירה ובין אם בלימוד. החלפתי בין תחומים – מאמנות פלסטית עברתי לכתיבה, אבל אני מרגישה שעוד לא מיציתי את עצמי".

כחלק מתפקידה כראש המחלקה לכתיבה במנשר, היא מגדלת את הדור הבא של האמנים, אותו היא מתארת כ'מנומס': "הם מאוד מתוחכמים וקיבלו חינוך טוב, לפחות אצלנו במכללה. הם לא נרקסיסטים, הם אינטרדיסציפלינריים ומתמצאים בעולם. הם לא תמימים כמו שהדור שלי היה. כבר אמרתי שהם מתוחכמים?".

"אני לא משוטטת הרבה בעיר", מספרת רונית, "אני מעדיפה להיות במיטה או לקרוא. הליכת הבוקר שלי היא מהבית לבית הספר, ואני מקפידה על קפה של בוקר עם עודד בעלי. לשאלה מה החלום שלה היא עונה: "הנכדים שלי אמרו שהם היו רוצים שאטפל בילדים שלהם, ואני מאוד רוצה את זה. מבחינה מקצועית, אני רוצה לכתוב עוד כמה ספרים לפני שאני אוזלת".

האיש הבא שעושה את תל אביב, רוכב על אופניים ברחבי רמת אביב וצועק שהמשיח מגיע

רונית ידעיה. צילום: איליה מלניקוב

רונית ידעיה (צילום: איליה מלניקוב)

שניאור שניאורסון, 41, חבד"ניק בסניף רמת אביב

גדל בכפר חב"ד עד גיל 15, אז נסע ללימודי תורה אצל הרבי מילובביץ' בארצות הברית. משם המשיך לשליחות של חמש שנים בבבית חב"ד במלבורן, אוסטרליה. "כשהרב שלי ביקש ממני לחזור בארץ", מספר שניאור, "הוא שיבץ אותי בסניף רמת אביב, ומאז אני כאן בעיר".

שניארסון מסתובב שנים על אופניים ברחבי רמת אביב וצועק שהמשיח מגיע, דרך מעניינת לכל הדעות להפיץ את המסר. "המטרה של כל שלוחי חב"ד היא להפיץ אהבת חינם", הוא מחזק. "הגאולה נמצאת מאחורי הפינה, והקשיים שאנו חווים כעת הם כמו צירי לידה – זה כאב שבסופו מחכה משהו נהדר, ומתפקידי להפיץ את הבשורה". ברמת אביב יש התנגדות רבה מצד התושבים לגבי התיישבות דתית בשכונה, חלקם אפילו הקימו את הארגון רמת האביב החופשית. שניאורסון מספר שהוא דווקא חבר של הפעילים. "הם מפחדים מכפייה דתית, לא מחב"ד. בתקשורת מראים כמה משוגעים וקיצוניים יש, אבל זה לא כלל האוכלוסייה הדתית".

מבחינת שניאורסון תל אביב חילונית לחלוטין רק מבחינה חיצונית: "בשנים שאני גר כאן פגשתי המון תל אביבים שהחיצוניות שלהם רחוקה מדתית, אך הם קרובים לאלוקים הרבה יותר מאנשים בעלי סמנים חיצוניים דתיים. תל אביב היא גם עיר מאוד מחבקת ומאוד מחוברת לחגים שלה, בחנוכה האחרון כשחילקתי חנוכיות והדלקתי נרות ברחוב קיבלתי רק תגובות חיוביות, גם בצפון וגם במרכז".

האיש הבא שעושה את תל אביב הוא שחקן ובמאי תיאטרון, וגם מנהל הכניסה של הבלוק

שניאור שניאורסון (צילום: איליה מלניקוב)

שניאור שניאורסון (צילום: איליה מלניקוב)

עופר עמרם, 39, במאי ושחקן תיאטרון, כוריאוגרף ומנהל הכניסה של מועדון הבלוק

הוא נולד בירושלים והגיע לעיר לפני 10 שנים כדי ללמוד משחק. מספר שמגיל קטן ידע שהוא רוצה להיות על הבמה: "גרתי באמסטרדם וזה פתח אותי לעולם הגדול. כשחזרתי ידעתי שאני יכול גור רק בתל אביב, משום שזו עיר שיכולה להציע יותר. הדירה הראשונה שלי הייתה ברחוב מרחביה פינת מטלון, דירת שני חדרים עם חדר שהוא מעבר בין חדר אחד למסדרון ושם בעצם גרתי. זה היה חדרון קטן שנכנסה בו רק מיטה, והשותפה שלי הייתה צריכה לעבור בחדר שלי כשהיא רצתה לצאת ולהיכנס מהדירה".

לחיי הלילה, הגיע עמרם במקרה: "התחלתי לצאת רק בגיל 30 +. הייתי הולך לליין המסיבות של '1984' ואחד המארגנים ביקש ממני לעמוד בכניסה. המנהל של הבלוק ראה אותי, אהב את הגישה שלי והציע לי לעבוד שם. ברגע שנוסף התדריך שבו בכניסה למועדון, בו אני אומר את שורת הנהלים של המקום אז הכישורים שלי כשחקן מנוצלים עוד יותר, זו בעצם גם עבודת משחק". חלק מהאנשים שמכירים אותו מהתיאטרון מופתעים ולא מבינים מה במאי תיאטרון עסוק עושה מחוץ למועדון בארבע בבוקר: "כשאנשים שואלים אותי את השאלה הזאת, אני עונה שאני מרגיש שליחות בשינוי התודעה החברתית בתרבות המסיבות, וכמובן להתפרנס כבמאי זה לא פשוט ותמיד טוב לסגור את החודש".

האיש הבא שעושה את תל אביב חלם להיות גינקולוג, אבל עובד כיום כמציל

עופר עמרם (צילום: איליה מלניקוב)

עופר עמרם (צילום: איליה מלניקוב)

קיגן כהן, 59, מציל בחוף הילטון

נולד בתל אביב, גדל באיזור העירייה, וכיום מתגורר בתכנית ל'. כהן הגיע לתחום ההצלה אחרי שהחליט שלימודים בבית ספר זה לא בשבילו: "הייתי בורח לים ולאט לאט התקרבתי למצילים, הייתי המשרת הקטן שלהם בשביל שייתנו לי לעשות סיבוב קטן על החסקה, או לעמוד על המדרגות ולעשות פוזות על בחורות. ככה נדבקתי במחלה שנקראת ים. פעם הים היה רומנטי. היום יש פחות הוויי בים, ויותר ונדליזם וברוטליות. החוף אמנם עדיין יפה, אבל הנוער מגיע עם מוזיקה מפוצצת ותרבות האלכוהול הגיעה גם לפה".

לשאלה מה הוא הכי אוהב בעבודה שלו עונה כהן: "את המים, את המתרחצים, את אנשי הים ואת כל האווירה שסביב העבודה שלי. בזכות זה אני מצליח לשרוד בה הרבה שנים. זאת עבודה כיפית, אבל מתישה ושוחקת מאוד". אפילו שקצת קשה להפר את השלווה מול הים, יש צדדים לא קלים בעבודת המציל: "מעצבנת אותי החכמולוגיה הישראלית וחוסר המשמעת – 'לי לא יקרה כלום'. אני מבקש ומזהיר והם עונים בתנועות ידיים 'הכל בסדר'. אם היו מקשיבים יותר למציל הרבה אסונות היו נמנעים". אם לא היה עובד כמציל, כהן היה גינקולוג: "כשהייתי קטן זה היה חלום שלי, לא יצא אז באתי לים".

האישה הבאה שעושה את תל אביב, היא אחת מהאנשים שנותנים לכם דוחות חניה.

קיגן כהן. צילום: איליה מלניקוב

קיגן כהן (צילום: איליה מלניקוב)

לילך כהן, 43, מפקחת רב תכליתית

נולדה בתל אביב וכיום גרה ברחובות. הגיעה לתחום פיקוח החנייה ממש במקרה: "אחרי שהשתחררתי מהצבא הייתי אמורה להתחיל לעבוד בעיריית תל אביב כמזכירה. כשהגעתי, התברר שהתקן התמלא והציעו לי לי לעבור למדור חנייה ולהיות בשטח. התחלתי כעוזרת מפקח, התרשמתי מאוד והתחברתי לעבודה".

כהן מספרת שהחלק הכי קשה בעבודה שלה הוא להתמודד עם תגובות אמוציונליות של אנשים: "אנשים לא מקבלים באהבה את עניין הדוחות. ברגע שאזרח מקבל דוח, עוד לפני שהוא בודק את הסיבה, הוא מתחיל לקלל ולצעוק. אני פותרת את הבעיה בכך שאני מגיעה איתו להבנה כך שיהיה מרוצה, אבל גם שיבין שהדוח הוא על פי חוק. מאוד חשוב לדבר בגובה העיניים ולהסביר".

כהן עצמה (שמעולם לא קיבלה דוח), נוסעת כמעט תמיד בתחבורה ציבורית: "אם אני מוציאה רכב, אני פשוט נעזרת באמצעי תשלום, אני מאוד נמנעת מלקבל דוחות. קבלו טיפ של מומחית – לפני שחונים בחנייה מסודרת, כדאי לשלם כדי להימנע מאי נעימות. גם אם החלטתם לחנות בעבירה, תהיו בני אדם ותתחשבי בזולת, אל תחסמו. מעבר לזה, כשזה קורה אין לי ברירה אלא לאכוף את החוק".

האיש הבא שעושה את תל אביב, הוא הבסטיונר שצועק הכי חזק בשוק הכרמל

לילך כהן, פקחית החניה. צילום: איליה מלניקוב

לילך כהן, פקחית החניה. צילום: איליה מלניקוב

קובי שמואל, 30, בעל דוכן הבוריקה בשוק הכרמל

במקור הוא מאור יהודה, כיום גר ברמת גן ועובד בתל אביב. "תמיד אהבתי את השוק", מספר שמואל, "לפני חמש שנים החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו לבד. בהתחלה מכרתי פה דיסקים וממתקים, ואחרי שנה החלטתי שאני רוצה למכור אוכל".
לארוחת צהריים הוא אוכל, איך לא, בוריקה: "לפעמים אני מגוון, אבל זה אמיתי. פתחתי את הדוכן כי אני ממש אוהב בוריקה" אומר שמואל. "הבקשה הכי מוזרה שקיבלתי מלקוח היא בוריקה עם עשר ביצים. לא עשיתי, זה מוגזם. הרבה אנשים מבקשים ממני לשדרג עם גבינות וכל מיני דברים, אבל אני שומר על כשרות. שהכל יהיה פרווה".
בדוכן הבוריקה, אם תהיתם, צועקים הכי חזק. "כולם יודעים את זה. זה קצת מפריע לשכנים, אחד פה כבר לא שומע באוזן ימין. רינה מהחמוצים הודיעה לי שאם היא לא הייתה אוהבת אותי כמו את הבן שלה אז חבל על הזמן. אני לא מפסיק לצעוק וכולם נדלקים אחרי וצועקים גם. זה כיף, זה הווייב של השוק. הוא מפעיל את כל החושים: יש טעם, ריח, צבע, ויש גם צעקות".
האישה הבאה שעושה את תל אביב היא זו שדואגת שחיות המחמד שלכם ירגישו טוב.

קובי שמואל (צילום: איליה מלניקוב)

קובי שמואל (צילום: איליה מלניקוב)

קארין מורג, 38, וטרינרית

הגיעה לתל אביב מהרצליה, שם גרה מרבית חייה, בתל אביב היא חיה כבר ארבע שנים. מורג ידעה כבר מגיל קטן שווטרינריה הוא המקצוע בו תעסוק: "בעלי חיים והטיפול בהם משכו אותי תמיד, הייתי אוספת חיות ומטפלת בהן. בגיל 8 הפסקתי ללבוש עור ובגיל 12 השתתפתי בהפגנות נגד שימוש בפרווה ולא קניתי שמפו שנוסה על בעלי חיים. כך הבנתי שזה הייעוד שלי, שזה התפקיד שלי בעולם, לא משנה באיזו קונסטלציה. היה לי תמיד עניין גם ברפואה, כך שהיה לי ברור שזה הכיוון".

"השוני בין תל אביב לערים אחרות בארץ מובהק מאוד", מספרת מורג, "בתל אביב מתייחסים לחיית מחמד כמו לעוד ילד. אנשים כאן בעיר דורשים טיפול נכון ונאות ובעלי החיים מטופלים באופן יומיומי. לפעמים אנשים באים על שטויות ואני צריכה להרגיע אותם ולשלוח אותם הביתה, אבל באיזשהו מקום זה נורא כיף כי אני מבינה כמה החיות פה אהובות וכמה אני והלקוחות באותו צד", אז ככה נראה מהצד של הווטרינר כשאנחנו באים אליו מודאגים בלי סיבה. "יש לי שתי כלבות משלי וזה מאוד כיף שאני יכולה לשבת איתן בכל מקום, להיכנס איתן לחנויות ושאנשים עוצרים אותי כדי ללטף אותן. חשוב לזכור שמענה על הצורך הרגשי של החיה היא הבסיס לכל. בית חם הוא לא פחות חשוב ממשחקים, טיולים ואוכל".

האיש הבא שעושה את תל אביב, אחראי לעיצוב של כמה מהמקומות המוכרים והחמים בעיר

קארין מורג (צילום: איליה מלניקוב)

קארין מורג (צילום: איליה מלניקוב)

דן טרוים, 42, אדריכל ומעצב פנים שעיצב כמה מהמסעדות המרשימות בעיר

נולד באשדוד, בגיל 24 נסע ללמוד בניו יורק, שם נשאר חמש שנים. ב2001 חזר לארץ, הגיע לתל אביב ומאז הוא כאן. "הדירה הראשונה שלי בעיר הייתה דירת חדר ברחוב קלישר", מספר טרוים, "מאותה דירה התחלתי לעבוד בעיצוב ותכנון מקומות, וכשלקוחות היו מגיעים לפגישות, היינו יושבים על המיטה שלי. בין האורחים היה רפי אדר שתכנתתי לו את מסעדת פרונטו, כשעוד פעלה ברחוב נחמני".

לעולם העיצוב הוא מספר, הגיע כבר בילדות, "אסתטיקה תמיד עניינה אותי. במקום לתקשר עם הסביבה הייתי בוהה ומתבונן בחלל שסביבי, נטייה שגרמה לחברים להעניק לי את הכינוי 'עציץ'". בין המקומות שמתהדרים בעיצוב שלו, אפשר למצוא את: גרקו וגרינברג באזורי חן, התאילנדית בסמטת סיני, חדר האוכל, הקיטשן מרקט בנמל תל אביב, ז'אז'ו והחנות של סטורי במתחם שרונה ועוד. "הדבר שהכי מעניין אותי בעיצוב של מקום חדש הוא לתרגם את הקונספט, הצרכים ואופי החלל לתחושות. לכל אזור בחלל צריכה להיות תחושה מסוימת: אלגנטי, רומנטי, אורבני. אני מעצב כל אלמנט בנוי או פריט, כחלק מהשלמת התחושה שארצה ליצור, להוסיף או לחזק במקום".

דן טרוים (צילום: איליה מלניקוב)

דן טרוים (צילום: איליה מלניקוב)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 336ecf27d163bc3af5