הנשיא רוחני

מתגעגעים להודו? שימו לב: פרופ' יעקב רז משקיע את מלוא מרצו בפסיכודהרמה - בית ספר לאימון, ללימוד וליישום תורת הנפש הבודהיסטית. עם המנהל האקדמי יובל אידו טל הוא מנסה להסביר איפה השתבשו לנו החיים העירוניים ואיך אפשר להציל אותם. אם לא עכשיו, לפחות בגלגול הבא

פסיכודהרמה
פסיכודהרמה
10 בנובמבר 2013

לפני 15 שנה חבר פרופ' יעקב רז (69), מרצה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ומבכירי מורי הזן בארץ, לפסיכולוג הקליני נחי אלון, שהתאמן זה כמה שנים בבודהיזם טיבטי. מה שהחל כסדרה של פגישות שערכו השניים עם מטפלים בעלי ניסיון במטרה להעשיר את עבודת הטיפול שלהם בתובנות הבודהיזם, התפתח עד מהרה לפסיכודהרמה – בית ספר לאימון, ללימוד וליישום תורת הנפש הבודהיסטית בחיי היום יום, הממוקם בקמפוס ברושים בסמוך לאוניברסיטה. לעומת מרבית מרכזי הניו אייג' שמתרגלים בודהיזם, בפסיכודהרמה לא מחלקים הבטחות לנירוונה וגם לא פסלונים שמנמנים של בודהה – אלא בסך הכל הזמנה לחקירה אישית של הנפש באמצעות הכלים שמציע הבודהיזם, שנשענים על התובנה הבסיסית שהמקור לסבל האנושי לא טמון בעולם החיצוני אלא בתודעה שלנו.

בית הספר לפסיכודהרמה
בית הספר לפסיכודהרמה

השבוע נפגשתי עם רז ועם יובל אידו טל (40), מתרגם, משורר, מורה זן והמנהל האקדמי של בית הספר, אי שם בפארק הירקון. בדרך נפלתי מהאופניים שלי ולכן נאלצתי לצלוע אל מקום המפגש, או כמו שהסברתי את זה לרז ואידו טל – "קארמה איז אה ביץ'". "בית הספר שלנו התפתח בצורה אורגנית לגמרי, לא רק מבחינה ארגונית אלא גם מבחינת שיטת העבודה שלנו", מסביר רז. "קשה לתמצת אותה בכמה מילים אבל זאת שיטה שבה אנחנו קודם כל עובדים על משהו מחוויתו הישירה של התלמיד, או יותר נכון הלומד, ומשם אנחנו מראים לו איך ההסתכלות הבודהיסטית יכולה להאיר או לרענן את זה באיזושהי צורה. קח למשל את עניין המדיטציה. לכל אחד יש איזשהו קונספט מוקדם על מה זה מדיטציה, למשל שלא צריכות להיות מחשבות, ואז בחקירה שאנחנו עושים אחרי המדיטציה אנשים אומרים שהם נורא הוטרדו כי הם לא הצליחו להפסיק לחשוב. ופה נכנס השיעור הבודהיסטי – מי אמר לך שאתה לא צריך לחשוב? זאת בדיוק דוגמה לאופן שבו לאנשים יש הדמיה לסיטואציה מסוימת ובגלל שהם לא עומדים בה הם מרגישים אי נחת, ואז האי נחת יוצרת עוד אי נחת. המדיטציה שלנו, מראש, לא מבקשת ממך לסלק שום דבר, אלא להיות עם מה שיש. אתה יכול להקשיב עכשיו לצלילים של המכוניות שנוסעות בכביש המהיר ולהגיד שזה מפריע לך, או שאתה יכול לקבל את זה שזה חלק מעולמך עכשיו. אתה יכול לחוות את זה בלי להוסיף לזה ערך מוסף. אם אני אגיד לך להתעלם מהרעש הזה, אתה תתחיל לשים לב אליו וזה יגרום לאי נחת. לכן אנחנו בסך הכל מבקשים ממך לקבל את הדברים כמו שהם".

אתם משתמשים במנטרות במהלך המדיטציה?

אידו טל: "אנחנו לא משתמשים במנטרות, זה לא חלק מהלמידה אצלנו. ברוב המדיטציות הבודהיסטיות זה לא קיים, ובזרמים רוחניים אחרים זה הרבה יותר פופולרי. המטרה של המנטרה היא להשקיט את התודעה מתוך ריכוז בתופעה מסוימת. הבעיה הכי גדולה של אנשים היא שאנחנו מנסים לשלוט בדברים שאין לנו שליטה עליהם, והסיבה היא שאף אחד לא הכשיר אותנו לדבר הזה, של להניח לדברים להיות כמו שהם".

רז: "אנשים יכולים להבין את הדברים של יובל כקריאה לגישה פסיכולוגית־פילוסופית לחיים, אבל זאת לא הכוונה. אנחנו מתרגלים את זה מרגע לרגע. אתה מקבל את זה שעברה עכשיו רכבת, אתה מקבל את זה שהאישה הזאת חוצה את הרחוב. אתה מקבל לא במובן של לאהוב או לחבק את זה, אלא כעובדה שהיא מופע החיים ברגע זה".

האם הגישה הזאת, של קבלת את הדברים כמו שהם, והתייחסות לסבל כתוצאה של האופן שבו אנחנו תופסים את העולם (לא כאל דבר ששייך לעולם), לא מעודדת איזו השלמה פסיבית עם המציאות, במקום לנסות לשנות אותה?

אידו טל: "זה לא שאתה צריך לבחור בין זה שאתה תנווט את החיים לבין זה שהם ינווטו אותך. זה אף פעם לא רק אחד מהשניים. הגישה הבודהיסטית ממש לא תופסת את אחד משני הצדדים, אבל כשאני מדבר עם אנשים שקרובים אליי, הבעיה של רוב האנשים רוב הזמן היא לא שהם לא מספיק מעורבים בחיים שלהם, אלא שהם מנסים לשלוט בהם יותר מדי, לפעמים אפילו באופן כפייתי. שם אני מוצא את הטרגדיות הגדולות. לא התחילו מלחמות בעולם כי מישהו אמר 'בוא נניח לדברים להיות כמו שהם'. בדרך כלל הן מתחילות כי אומרים 'אנחנו חייבים להשיג משהו'".

 אם תזרום תעשה תאונה

החברה ההודית למשל, עדיין בנויה מקאסטות – מעמדות חברתיים שאנשים נולדים לתוכם ומקבלים אותם כמו שהם, גם אם הם נולדו לקאסטה נמוכה. האם הרעיון הבודהיסטי של קבלת המציאות והסתפקות במה שיש איננו כלי פוליטי שנועד להכשיר את המצב הזה?

 רז: "קודם כל, כבר יותר מאלף שנה שהודו כבר לא ממש בודהיסטית. כמעט ואין שם בודהיזם בכלל. אבל לשאלתך – ברור שכן. זה כלי פוליטי שהשתיל במשך אלפי שנים בקרב אנשים את התודעה שהם צריכים לקבל את גורלם ולא להיאבק בו. זה לא אותו דבר כמו לקבל את העובדה של מה שיש עכשיו כמו שהוא. בבודהיזם אנחנו מדברים על דרך האמצע. נניח שאתה מכוון מיתר, האם אתה נמצא במצב של שולט או נשלט? לא. אתה מכוון אותו לפי המיתר שלידו. לכן אין כאן עניין של פסיביות או אקטיביות, זאת אחת הדיכוטומיות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן. בכלי אתה לא שולט ולא נשלט, אם אתה נוהג היטב אתה נוסע בתואם עם הדברים. אתה לא מנסה להשליט את המהירות או הכיוון שלך, כי אתה לא יכול, ואתה גם לא זורם עם זה כי אתה תעשה תאונה".

לי נראה כאילו כולנו שבויים בתפיסה מערבית שלא ממש מתיישבת עם התפיסה המזרחית. קח את התפיסה הדיכוטומית שדיברת עליה קודם – הדיכוטומיה המערבית של טוב ורע שונה בתכלית מהרעיון הסיני של יין ויאנג, לדוגמה.

אידו טל: "אני לא מכיר תרבות שאין בה תפיסות דיכוטומיות, זה נראה לי מרכיב נפשי של אנשים ולא מרכיב תרבותי. מה שמשתנה מתרבות לתרבות זה הדיכוטומיות שעומדות במרכז".

 רז: "התפיסה המערבית לעומת התפיסה המזרחית זאת כשלעצמה דיכוטומיה. אני לא יודע מה זאת תפיסה מערבית – אתה מתכוון לסיציליה או לפינלנד? מה שכן אפשר לומר זה שהדיכוטומיות האלה, שדרכן אנו מבינים את המציאות, לא באמת קיימות. ימין ושמאל, למשל, זאת לא ישות שקיימת בעולם. כשאנחנו יושבים אחד מול השני הימין שלי הוא השמאל שלך. השפה מטעה אותנו. המשפט 'אני עכשיו יושב על הספסל ומביט בך' הוא משפט שקרי, כי במציאות אין זמן מתמשך, יש רק אירועים חד פעמיים".

אידו טל: "אם אנחנו מדברים על זה לא תיאורטית אלא בפועל, אתה רואה מה קורה סביבך. בעולם הטיפולי, לדוגמה, הבודהיזם הפך להיות כמעט נחלת הכלל. הוא כבר ממש לא זר, יש לו מקום מכובד מאוד. רחל קפלן, שהיא מורה אצלנו, מלמדת עכשיו קורס על ההשפעות הדו סטריות – כלומר, איך הבודהיזם השפיע על הפסיכולוגיה המערבית, שמשפיעה על הבודהיזם בחזרה. כבר אי אפשר לדבר על זה במונחים דיכוטומיים, חד סטריים. יש התערבבות של החוכמות האלה, ששתיהן מאוד מעשיות ולכן הן ניזונות זו מזו. בודהיזם זה לא פילוסופיה, זאת תורת נפש שעוזרת לאנשים לחיות טוב יותר".

איך בעצם פרויד מתיישב עם בודהה? האם תורות הנפש האלה משלימות זו את זו או מתנגשות זו בזו?

אידו טל: "בין פרויד לבודהה יש פער דורי שקשה לגשר עליו. אבל הדמיון הגדול ביותר לדעתי הוא קודם כל בכך ששניהם היו מאוד אמיצים באופן החקירה שלהם. שניהם הסתכלו על התודעה של האנשים שמולם ושאלו את עצמם 'מה בעצם אני רואה פה?'. התעוזה הזאת היא אחד הדברים שאנחנו מנסים להנחיל לתלמידים שלנו, כשהמטרה היא שהם יהפכו לחוקרים של המציאות שלהם".

רז: "אם אני מדבר על הדמיון, שניהם מצביעים על כך שהתודעה יוצרת המון סבל ולא נסיבות בעולם. עד כאן הדמיון. יש גם הבדלים מאוד גדולים שלהגיד אותם כך חוטא לשני העולמות, אבל אחד ההבדלים הוא שחלק גדול מהחיפוש הפסיכואנליטי, שלא קיים בכל הזרמים של הפסיכולוגיה המערבית, הוא ביוגרפי. הבודהיזם מביא איזו הסתכלות שקוראים לה 'התהוות גומלין' או 'טבע הבודהה', שאומרת שאנחנו חלק ממארג גדול ושחיפוש הסיבות לסבל והשחרור ממנו לא יכול להצטמצם לביוגרפיה שלנו. גם בפסיכולוגיה המערבית אפשר למצוא הרבה גישות כאלה. היא כבר לא נאמנה רק לפרויד. יונג  הושפע מבודהיזם וראה בזה שיטה טיפולית מועילה. פריץ פרלס, מייסד הגשטלט, היה מתרגל זן. אריך פרום היה שותף לספר שנקרא 'זן בודהיזם ופסיכואנליזה'. כלומר, כמעט לאורך כל הדרך של הפסיכולוגיה המערבית, למעט פרויד שראה במדיטציה איזו תופעה אוקייאנית של התמוססות וכו', ההשפעה של הבודהיזם ניכרת".

אידו טל: " אם תסתכל למשל על טיפול ביהביוריסטי־קוגנטיבי, אתה תמצא שם הרבה מאוד השפעות מוצהרות של בודהיזם. אפשר למצוא שם למשל את הרעיון של קבלה ומחויבות. כלומר, קודם כל לקבל את הדברים שמרכיבים אותך ולא ישר לסמן את הבעיות".

רז ואידו טל
רז ואידו טל

ההשתוקקות לחוסר ההשתוקקות

מה דעתכם על תופעת הניו אייג' והאם אתם רואים בבית הספר שלכם חלק ממנה?

אידו טל: "ניו אייג' זה מונח שמתייחס להמון דברים, אז זה נורא תלוי למה אתה קורא בשם הזה. אבל אני חושב שאחד הדברים הכי נפוצים בניו אייג' שהוא מאוד צורמני ואנחנו מאוד נזהרים ממנו, הוא עניין ההבטחות. יענק'לה אוהב לצטט את סמואל בקט שאמר 'הכל מקדמת דנא, מעולם לא היה שום דבר אחר. מעולם ניסיתי, מעולם נכשלתי. אין דבר. אנסה שוב, אכשל שוב, אכשל טוב יותר'. זה מה שאנחנו מנסים לעשות – ללמד אנשים איך להיכשל טוב יותר. יש מורה לבודהיזם טיבטי שתבע מושג חשוב מאוד בתוך השיח הבודהיסטי המודרני שנקרא 'חומריות רוחנית' – אתה מנסה לרכוש לך כנכס כל מיני איכויות רוחניות, וזה בצע שדומה לכל בצע אחר. זה לא משנה אם זה בצע כסף או בצע שקט – שניהם גורמים בסופו של דבר לסבל".

הבודהיזם מסמן את ההשתוקקות כמקור לסבל האנושי ושואף להשתחרר ממנה, אבל כשאני חושב על זה, המצב הזה של חוסר רצייה נשמע לי די מבאס. זה רעיון מאוד נזירי.

אידו טל: "ההשתוקקות לחוסר השתוקקות היא מאוד בעייתית, זה נכון. זה משהו שאנחנו מדברים עליו הרבה עם התלמידים שלנו. לא לרצות זה קודם כל מצב לא ריאלי. הבודהיזם שאנחנו מלמדים לא שואף להגיע למצב אידיאלי של חוסר רצייה. המטרה היא לראות איפה ה'רוצה' הופך ל'חייב' ומתקשח לכלל הכרח. אבל גם כשמצליחים לראות את זה, זה עדיין קורה. אי אפשר להשתחרר מזה לגמרי".

אז המטרה היא לא להגיע לאיזושהי הארה?

אידו טל: "לא. אם אתה רוצה לחשוב מה מבדל את אסכולת המחשבה שלנו מתופעות בודהיסטיות אחרות, זה מאפיין בולט".

רז: "לא רק שאנחנו לא שואפים להארה, אלא אנחנו מצביעים על כך שהשאיפה להארה היא סתירה פנימית. אי אפשר לרצות לא לרצות".

מה עם גלגול נשמות? אתם מאמינים בשיט הזה?

אידו טל: "מבחינת המדיניות של בית הספר, בגלל שיש אצלנו מורים מכל הזרמים הבודהיסטיים, מה שאנחנו מלמדים את התלמידים שלנו זה המצע המשותף לכל הזרמים, ועניין גלגול הנשמות משתנה מאוד מזרם לזרם. יש אנקדוטת זן על התלמיד ששואל את המורה שלו 'מה קורה אחרי המוות?' אז המורה עונה 'למה, לחיות כבר הבנת?'".