מחשבות בהירות

אסף גברון והילדה ניסו לזהות סלבס בתצוגת האופנה הראשונה שלהם. התנועה החברתית - מדור מיוחד

אלון ליבנה ומוטי רייף. צילום: ראובן שניידר
אלון ליבנה ומוטי רייף. צילום: ראובן שניידר
8 ביוני 2014
שישי, 12:00

מלון דיוויד אינטרקונטיננטל

האימייל הבטיח שמעצב האופנה הבינלאומי "אלון ליבנה" ישיק את קולקציית הכלות החדשה שלו בתצוגת מסלול ייחודית של כ-25 דגמים מרהיבים בעיצובו, רגע לפני ההשקה בניו יורק. לא משהו שאפשר לוותר עליו, במילים אחרות. זה הרי לא סתם איזה אלון ליבנה שעיצב שמלות כלה. זה "אלון ליבנה". והוא בדרך לניו יורק.

הילדה (אחרי טקס שבועות בבית-ספר, לפני חוג התעמלות קרקע) לקחה בכניסה את החוברת "בקרוב אצלי" שחולקה לנכנסים. "אבא, זה למלא כל מיני טפסים," דיווחה אחרי דפדוף בחוברת הפרסומית למתחתן ומתחתנת. נעצרתי מול פסלון של חתן-כלה על שולחן קוקטייל. "בסוף האירוע נגנוב אחד כזה," הבטחתי לבתי. "די אבא," רטנה.

אלון ליבנה ומוטי רייף. צילום: ראובן שניידר
אלון ליבנה ומוטי רייף. צילום: ראובן שניידר

לפני השמלות, קוקטייל: בעיקר נשים, רובן גבוהות ממני (אני מטר שמונים ואחת), כמה אנשים מדרג א' כמו איזו דוגמנית ותיקה שאני לא זוכר את שמה ובחור עם משקפי שמש שמתנהג כמו חשוב ומתראיין למצלמת וידאו.

מלבד הגובה, הקהל בקוקטייל קשה לאבחון. המוזיקה לא מפוענחת. השיחות של האנשים לא ברורות. ניסיתי לברר בדוכן תיאום הפגישות לכלות. "יש פה כלות, כן," אישרה לי המתאמת. הנה לדוגמה דורית ואילון, שבאו מירושלים. הם זכו בהזמנה לתצוגה מ"וואלה! מזל טוב", אחרי שפרסמו באתר את סיפור הפגישה שלהם.

"אז מה הסיפור?"

"הוא היה בשבדיה, חברה משותפת שלחה לו תמונה שלי והוא ראה אותה בסופר ונפלו לו השקיות מהידיים. הוא ביקש ליצור קשר אבל אני באותו הזמן רציתי מישהו שומר שבת אז לא עניין אותי. אחרי תשעה חודשים היינו שנינו בחתונה של החברה. כל הערב הוא נעץ בי מבטים מפחידים. בסוף שאלתי אותו משהו. הוא אמר, 'אנחנו מכירים, אני אילון, משבדיה'. אמרתי, 'אין מצב'. באותו הערב הוא הציע לי נישואין".

התופינים המתוקים, מסודרים בקומות סביב עוגת חתונה תלת קומתית, איכותיים. אחר כך, כשהילדה סיפרה על כל החוויה, התחוור שמה שהותיר עליה את הרושם הגדול ביותר היתה כוסית עשויה שוקולד שבתוכה כפית עשויה שוקולד ובתוכה עוד שוקולד. וריבה.

מתוך תצוגת קולקציית הכלות של אלון לבנה. צילום: ראובן שניידר
מתוך תצוגת קולקציית הכלות של אלון לבנה. צילום: ראובן שניידר

אולם התצוגה רחב ידיים, מעומעם אורות, שורות של כסאות לאורכו משני הצדדים. מוזיקת נשמה איטית מתנחשלת. המושבים מלאים. ציפייה דרוכה. זה מרגיש כמו הקולוסיאם לפני קרב גלדיאטורים. או גלדיאטורות. לא שהייתי בקרב גלדיאטורים. אבל גם בתצוגת אופנה לא הייתי. "חתונה לבנה" של בילי איידול בוקע בגרסה איטית. הטלפונים שלופים על מצלמה. הקצב של הפסנתר מתגבר. הכרוזה מכריזה.

"אבא, הם כבר התחתנו או לא?"

והנה הן באות, השדות הלבנות: הדוגמניות זהות באורך הרגליים, היקף המותניים וההבעה הדיכאונית, נבדלות בצבע השיער וכתובות הקעקוע. והשמלות: רגל חשופה. מחשוף עמוק. מכנסיים שקופים. משולש פתוח בגב. לפי הקומוניקט, הקולקציה "מפארת את מלאכת היד המורכבת, עושה שימוש בתחרות ורקמות עדינות ומשובצת באבני סברובסקי ופנינים – מה שקורה כשרומנטיקה וגלאם נפגשים".

"מה את אומרת?" מרפקתי את הילדה.

"יפה."

אבל זאת שלידי לוחשת לחברתה שהכובע הלבן המחודד על ראש אחת הדוגמניות "נראה כמו KKK".

אם הייתי כלה, לא הייתי יודעת לבחור מכל השמלות, הנצנצים, התחרות והשקוף. אולי את השמלה האחרונה, חושפנית ומתנפנפת כמו מרילין.

בסוף, אחרי שהגנבתי פסלון חתן-כלה לתיק, קלטתי את אילון מצלם את דורית אשתו לעתיד לצד מישהי, אולי מפורסמת. רציתי לשאול באיזו שמלה הם בחרו, אבל לא שאלתי.

ספרו האחרון של אסף גברון, "הגבעה", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים