זה מה יש: ניסן שור מציע להתייחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני כאל אסון טבע

בינואר 2009, בזמן מבצע עופרת יצוקה, כתבתי בטור הזה את השורות הבאות: ״איזו תקופה נוראית זו, שבה אמפתיה לצד השני מתורגמת כאקט של בגידה, אנושיות נתפסת כרכרוכיות ודאגה לתינוק פלסטיני נחשבת אוטומטית לחוסר דאגה לתינוק משדרות. אנשים כאן השתגעו לגמרי״. נו, אז כתבתי את מה שכתבתי. מאז עברו יותר מחמש שנים. שום דבר לא השתנה. אנשים מתארים את המצב כמות שהוא. מגייסים את המשפטים הכי נוקבים, הכי דרמטיים, הכי רהוטים, והמצב – הוא בשלו. המקלדת היא שער לשומקום. כולם כותבים את מה שהם כותבים. כולם רוצים להגיד משהו על הדבר הזה שמילים לא יכולות לתפוס. המילים שוב התרוקנו ממשמעותן. החזרתיוּת מייתרת את הרטוריקה. מילים מצטברות לכדי ערמות. עוד מילה. עוד מילה. עוד דעה. עוד אבחנה. עוד סטטוס. אתה יכול לכתוב את הדבר הכי נכון ומדויק, אבל זה לא שווה כלום. פשוט כלום. כולם היו משוגעים ב־2009. כולם משוגעים ב־2014. כולם יהיו משוגעים גם ב־2028. ההכרה לא תשחרר אותנו. אנחנו כבולים בתוך סבך כוחות שגדולים מאיתנו עשרות מונים. אם נעז להודות בכך – נכיר בחוסר יכולת ההשפעה שלנו. האספסוף האמיתי הוא זה של כותבי הדעות, בעלי הטורים, הפרשנים ומנסחי הסטטוסים. אנחנו נמרים קטנים עם פה גדול שאף אחד לא מקשיב להם. האם אלוהים יכול לברוא סלע שהוא אינו מסוגל להרים? אנחנו בראנו את הדיבור, אבל הדיבור נותר דיבור. הוא מתקיים בנפרד ממה שקורה במציאות, אם מישהו עדיין יכול להבין מה היא המציאות. בגלל זה כולם כל כך מיואשים ומדוכאים. זו התוצאה של ההבנה האיומה: לא משנה מה נגיד, מה נכתוב, הסלע לא יזוז. הוא נשאר במקומו.

אני מציע להתייחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני כאל אסון טבע. כוח עליון שנחת עלינו מלמעלה. השמים הם טריטוריה קטלנית. הם ממטירים עלינו מוות והרס. כך זה היה מאז ומעולם. אנחנו ניאנדרתלים עם טלפונים סלולריים. מביטים בעננים ומתפללים. האזעקה הפכה לצליל החיים בשבילנו. כמו בכי של תינוק או רשרוש של המים. היא מתקיימת באופן מחזורי. כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מהטבע. וכמו שכתב את זה חנוך לוין: ״בישראל יש רק שלוש עונות – חורף, קיץ ומלחמה״. אנחנו נמצאים בתוך המלחמה. מצפים לה. מפחדים ממנה. אנחנו כבשים. היא המאיים הגדול. חשבנו שאם נדבר על המלחמה אולי נצליח לשלוט בה. לא. היא גדולה מאיתנו. בלוס אנג׳לס יש שרפות ענק שגובות את חייהם של מאות אנשים מדי שנה. ביפן – רעידות אדמה. גם בקליפורניה. ולפעמים בתורכיה. במזרח אסיה – צונאמי. במערב אירופה – גלי חום אימתניים. באיים הקריביים – הוריקנים קטלניים. ברוסיה – קור אימים. באוסטרליה – שיטפונות. גם בברזיל. בהודו – ציקלון. באפגניסטן – מפולות בוץ. ובישראל ופלסטין – הטמטום האנושי. אולי אסון הטבע הנורא מכל.

ביבי נתניהו הוא אסון טבע נטול ריבונות. הוא לא שליט עצמאי. יש לו ג׳וק בראש. כמו חיידק הטוקסופלזמה שמופרש בצואת חתולים ופולש למוחות של אנשים. הוא נשלט בידי הפחד, השנאה וחוסר האונים. ביחד הם מטרללים את מוחו. הם מטרללים את מוחם של הפוליטיקאים ואנשי הצבא. גם את המוח של השמוקים של החמאס. הם גורמים להם לקבל את ההחלטות הלא נכונות בזמן הלא נכון; לפעול תמיד נגד האינטרסים גם כשהאינטרסים ברורים כשמש. הם צועדים אל התופת בעיניים עצומות לרווחה. ברברה טוכמן הגדירה זאת בספרה הקלאסי ״מצעד האיוולת״: ״צעד של הרס עצמי שנעשה למרות שהייתה אפשרות ללכת בדרך אחרת״. זו האיוולת של הממשל – תמיד לבחור בדרך הלא נכונה. כמו כוכב הרוק שמזריק לעצמו מנה אחת יותר מדי של הרואין ומתפגר – האנשים ששולטים בישראל הם רוקרים מזדקנים עם משאלת מוות. הם מתבלבלים וחושבים שמשאלת המוות הזאת היא תאוות החיים. הם עיוורים ואטומים. מתעקשים שלא ללמוד מהניסיון. האטימות מאפשרת להם להתעלם מכל הסימנים המובהקים לקטסטרופה, ובמקביל – גם ליצור את הקטסטרופה. אני לא רוצה להסיר מהם את האחריות למצב, לאלפי ההרוגים, להרס, אבל זה כמעט מתבקש שהם ינהגו כפי שהם נוהגים. זה חלק מהתרבות שלהם. מהטבע שלהם. אתה מביט במעשיהם – ומגיב בהלם מוחלט (ההלם יוצר את הרושם, הרושם את המילה, המילה את הטראומה). כמו שמביטים בגל עצום ששוטף את האדמה, ואין מה לעשות בנידון. למה, למה אנשים מטומטמים כל כך?

כולנו נפגעים של אסון טבע שנדמה שניתן היה למנוע, אבל נראה שאי אפשר לעצור את הטיפשות ואת הנבזות. הם טבועים בשיטת השלטון הקיימת. מה מבדיל אסון מעשה ידי הטבע מאסון מעשה ידי אדם? רק התחושה הכוזבת שאם מישהו בחלונות הגבוהים היה מתעשת ומקבל קצת שכל, אולי אפשר היה לשנות את מהלך ההיסטוריה. אבל רוב ההיסטוריה נכתבה על ידי שליטים כושלים, מחוסרי חזון, אכזריים, אנוכיים ונטולי היגיון. זהו המהלך הטבעי של הדברים. זהו אסוננו. אנחנו טיפשים ומתים.