הזכות להחרים

ברור שהחרם הכלכלי והתרבותי נגד ישראל לא נעים לנו, אבל הוא מצליח איפה ש־20 שנה של מפגשי דו קיום כשלו: בלשכנע את הישראלים שצריך לסיים את הכיבוש

5 בפברואר 2014

קמפיין החרם נגד ישראל נולד בשלהי האינתיפאדה השנייה כאלטרנטיבה למאבק האלים בכיבוש. הוא נפתח ב־2005 עם קריאה שפרסמו 171 ארגונים פלסטיניים לקהילה הבינלאומית לנקוט בצורות שונות של חרם על ישראל עד שזו תסיים את השלטון הצבאי ואת ההתנחלות, תקיים שוויון מלא לערבים אזרחי ישראל ותכבד את זכות השיבה. עם השנים צמחו גם גרסאות משלימות או חלופיות לחרם: מהחרמה של מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, ועד לאנטי נורמליזציה – גישה המתנגדת כמעט לכל פעילות משותפת ישראלית־פלסטינית במציאות הנוכחית.

למרות ההגדרות הרחבות מאוד שמארגני קמפיין החרם הציבו לו, הכוח המניע מאחוריו היה ונותר הכיבוש וההתנחלויות. החרם דשדש מאוד כל עוד התקיים משא ומתן בין ממשלת אולמרט לרשות הפלסטינית, אבל בשנים האחרונות, שבהן נותקו המגעים בין נתניהו לרשות, הורחבו ההתנחלויות ונוצרה תחושה שבחרנו בסטטוס קוו בתור פתרון קבע, החל רעיון החרם להיראות כפתרון לגיטימי להפעלת לחץ על ממשלת ישראל.

ברמה הדיפלומטית, ישראל עדיין לא קרובה לסוג הסנקציות שהוטל על מדינות סוררות כמו אירן, בלארוס או סודן, ואפילו לא לקמפיין נגד רוסיה. החרם מורגש במידה מסוימת במוסדות תרבות ואקדמיה, אולם השפעתו הכלכלית שולית. ובכל זאת, הכיוון הכללי ברור. נראה שגם הוויכוח על מידת האפקטיביות של החרם הוכרע – החרם מרגיז ומבאס את הציבור הישראלי, אבל גם מחזיר את הכיבוש לסדר היום ומשפיע בהדרגה על המיינסטרים. למעשה, החרם הוא כיום הנימוק העיקרי מבחינת רוב הישראלים לסיום הכיבוש, והשפעתו על דעת הקהל עולה בהרבה על מה שהושג ב־20 שנה של מפגשי חומוס ודו קיום בין יהודים לערבים.

ובכל זאת, גם בקרב מי שתופסים את עצמם מתנגדים לכיבוש ואפילו בקרב שמאלנים יש התנגדות משמעותית לחרם. חלק מהמתנגדים נפגעים באופן ישיר מהחרם: אלה יכולים להיות בעלי מועדונים או אמרגנים שפרנסתם נפגעת, או אקדמאים שמעמדם בעולם מידרדר; אבל גם סתם תל אביבים נוטים להתעצבן מהמחשבה שהם נדרשים להפסיד הופעה או תערוכה בגלל מדיניות ממשלתית שהם, באופן אישי, לא תומכים בה. אלה נימוקים רציניים וכבדי משקל, אבל צריך לשים אותם בפרופורציה. לפלסטינים יש זכות להתנגד לכיבוש, והחרם הוא טקטיקה אזרחית ולא אלימה. מה בדיוק האלטרנטיבה שישראל מציעה להם? פיגועים? רקטות? השלכת אבנים על חיילים ואזרחים? מבחינתנו כל ניסיון של העם הזה להשתחרר מהמאסר הקולקטיבי שכפינו עליו הוא בבחינת טרור ואיום קיומי. בין האופציות הגרועות שעל השולחן החרם לא נראה רע כל כך.

מעט מאוד ישראלים תומכים בחרם, וזה טבעי לחלוטין. יש קמפיין של הימין נגד המחרימים וגם חוק נגד חרמות. בעיקר קשה לצפות מאנשים לצאת נגד האינטרס הפרטי שלהם, ואף אחד לא אמור לשבת בבית מכוסה שק עד שיסתיים הכיבוש. אבל גם ההתגייסות התל אביבית נגד החרם והצהלות בסגנון "הראינו להם" שבהן מתקבל כל אמן שמחליט להפר אותו אינן פתרון. הדרך להילחם בחרם היא לא לריב בפייסבוק עם הפלסטינים שמקדמים אותו או עם האמנים שמחליטים לוותר על ביקור בתל אביב. הדרך לעצור את החרם היא לסיים את הכיבוש.