היה איש: קראו לו יוסי שריד, ואפשר לסמוך עליו באחת בלילה

אחד מהם הצמיד אותי לגדר ודחף ברך בין רגלי, השני חיפש לי בתיק ולא מצא כלום, ובגלל שתסכול זה דבר מתסכל צעק עלי שכדאי לי להיזהר מהם, בעודו מעניק לי כאפה קטנה על הראש מדי פעם

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
10 בדצמבר 2015

אחת בלילה. אבן גבירול, ליד כיכר מלכי ישראל, שנים לפני שהפכה לכיכר רבין, ועוד יותר שנים לפני שהפכה לכיכר אורן חזן (אתם יודעים כבר שיש לי מכונת זמן, אז אל תתווכחו איתי),

ובוודאי לפני שידעתי שיום אחד אכתוב על דברים שקרו לי בלילות, או שאכתוב בכלל; הייתי בן 17 ומשהו, שיער ארוך (ולטענת כמה מדודותי האהובות לא נקי), מלא אנרגיה ומחשבות סותרות והתלהבות נעורים שתמיד נתקעת בקיר, וכעס על העולם – אבל בכל זאת מרגיש שזו העיר שלי, והחיים שלי, והעולם שלי, והכל יהיה בסדר, ולפתע –

אחת בלילה, אני מזכיר –

נעצרת לידי ניידת, ושני שוטרים יוצאים ומתחילים לברר בתקיפות רבה מה אני עושה שם ולמה, ומכיון שלא מצאו שום סיבה לעצור אותי זה רק עצבן אותם יותר: אחד מהם הצמיד אותי לגדר ודחף ברך בין רגלי, השני חיפש לי בתיק ולא מצא כלום, ובגלל שתסכול זה דבר מתסכל צעק עלי שכדאי לי להיזהר מהם, בעודו מעניק לי כאפה קטנה על הראש מדי פעם, ובאופן כללי מביע זלזול בעדה האשכנזית המפוארת ורבת ההישגים, כמו גם בסיכויי העתידיים להתקבל לאוניברסיטה ולהתחתן עם בת של מיליונר ולהקים משפחה בת שני ילדים וכלב – הוא חזר על זה שוב ושוב בלעג, "שני ילדים וכלב, שני ילדים וכלב", כמו היה דורותי בארץ עוץ שנוקשת בעקביה ומלמלת את ססמת הקסם – ובעודי מתפחד כהלכה, כי מה לעשות, הם שני שוטרים ואני בסך הכל תיכוניסט שחוזר מלשמוע ג'נסיס אצל חבר ולשתות סטוק 84' מהבר של אבא שלו ולנסות לא לדבר על א', שאהבתי אותה יותר מדי בשביל מעט המילים והמחשבות שהיו אז ברשותי, ועכשיו

הם שואלים אותי מי ההורים שלי ומה הם יגידו אם יצטרכו לבוא לשחרר את הילד שלהם ממעצר באמצע הלילה, ואז לפתע, כאילו משום מקום, עובר אותנו הלך רגלי, חולף על פנינו ואז נעצר, וחוזר אחורה –

כבר צעד מוזר לעוברי אורח בלילה, שאף פעם לא עוצרים לברר למה שוטרים מתעללים במישהו, כי אתה תמיד מניח שיש להם סיבה טובה, או לפחות סיבה יותר טובה מאשר להתעלל בך –

אבל הוא חוזר לאחור ונעצר מול השוטרים ואחד מהם אומר לו: "אדוני, זה לא עניינך, זוז מפה, אם לא תזוז מפה אני – "

אבל אז הוא משתתק, וזז, והרגל שלו יוצאת לי מבין הרגליים, ואני לוקח נשימה ומנסה לראות מי זה האיש שבזכותו הביצים שלי נושמות אוויר מכנסיים צלול כ – חרוז ליין, מישהו? – ואז אני רואה שהאיש הזה הוא יוסי שריד.

שאומר לשוטרים: "מה אתם רוצים מהבחור?"
והשוטר הגבוה אומר: "מחפשים סמים."
"נו," אומר יוסי שריד, "ומצאתם?"
"לא," אומר השוטר האחד, ויוסי שריד מביט בשני שלוטש עיניים במדרכה ונוהם משהו שלילי.
"יופי," אומר יוסי שריד, "אז תנו לו ללכת."

ולא רק שהוא אומר את המשפט הנפלא והיפהפה והמרגש הזה – ביחוד באוזניו של ילד בן 17 עם שיער ארוך שרק לפני דקה היתה לו ברך תחובה ב – חרוז לעצים, מישהו? – הוא גם נשאר עד שהם משחררים אותי. לא זז, לא ממשיך בעסקיו, לא מקשיב לשקרים שהם מנסים לספר לו עלי, עומד במקום ומחכה עד שהם משחררים אותי, עד שאני נעלם לרחוב בלוך, שבו גרה א' כך שהיתה לי סיבה לדפיקות לב מחודשות ברגע שפניתי לתוך הרחוב, אבל באחת בלילה הסיכוי לפגוש אותה היה קטן, וכל הסיפור נגמר. רק שהוא לא נגמר:

באותו לילה החלטתי שכל עוד הוא בחיים, אצביע לאיזה מפלגה שלא תהיה, שיוסי שריד יהיה בה. והמשכתי עם המנהג הזה הרבה אחרי שפרש, כי זו עדיין מפלגה שפעם עמד בראשה אדם שעצר באחת בלילה, כדי לעזור לנער מפוחד ששוטרים נטפלו אליו. ועד היום, כשאני חושב למי מחברי הכנסת אני יכול להרים טלפון אם ניידת עוצרת אותי בלילה ואיש גדול במדים דוחף לי ברך ב – חרוז לכעכים, מישהו? – אז כל אחד ברשימה ההולכת ומתכווצת של מרצ הוא מועמד טבעי, ולא רק בשביל שמאלנים תל אביבים שמסתובבים בלילות ושותים חשיש בעודם שומעים פודקאסטים של קרל מרקס –  בשביל כל מי שאין לו קשרים במקומות הנכונים (ואין לי. הכי רחוק שהגעתי היה כאשר פעם יאיר לפיד שם לי יד על הכתף באמצע הרחוב, ואמר לי שהוא עוקב אחרי; אבל נדמה לי שכוונתו לא היתה ספרותית, אלא בלשית).