התחילו איתך ברחוב? אין שום סיבה שתתעלמי

כמה מחבריי הטובים, וכמה מאות מיליונים מחברים של חברים של חבריי, שהלוא כולנו חברים, שיתפו לאחרונה את הסרטון של "האשה ההולכת ברחוב בניו יורק במשך עשר שעות". הנשים ששיתפו כתבו מעל: "מזעזע". או "גברים, תראו ותבינו". הגברים ששיתפו כתבו: "עכשיו אני מבין", או "מתבייש להיות חלק מהמין הזה".

התוכן, אכן מזעזע ומביש: האשה ההולכת מקבלת מהגברים ברחוב הרבה מאוד "מה שלומך", כמה "מה שלומך יקירה" ו"מה שלומך יפהפיה". הרבה בוקר טוב, וגם "בוקר טוב יפהפיה", "מישהו שם לב שאת יפהפיה", "אלוהים יברך", "מה שלומך הבוקר","שיהיה לך יום נעים", "שיהיה לך ערב נעים", שלום.

כלומר, למעלה מ-90% מה"הטרדות", הן ברכות. נכון שהן מלוות גם במבט, נכון שלחלקן יש סאבטקסט של "בוקר טוב, הייתי רוצה לבלות איתך את הבוקר הזה ואולי את שאר הבקרים עד סוף ימי" ואולי אפילו "זה בוקר טוב למין משגע בין זרים גמורים". אבל אנחנו לא שופטים אנשים על סאבטקסט. או שאנחנו כן?

האשה ההולכת ברחוב היא בחורה צעירה, נאה באופן ממוצע. הייתי אומרת "ה-נאה באופן ממוצע", כלומר, נראית כמי שיכולה לשאת חן בעיני כל המגזרים והמינים; בעלת קימורים נאים ולובשת בגדים שחורים צמודים, פשוטים ולא חשופים. כלומר, מבחינת המדענים שערכו את הניסוי, הוא מאוזן ונטול פניות או פיתויים. עם זאת, נראה שהיא הולכת בעיקר בשכונות מסוימות ובאזורים מסוימים (לא זיהיתי את רחובות הסוהו בצעידתה), או שנערכו פנימה רק קטעים רלוונטים, בהם מופיעים ברחוב בעיקר גברים שאינם לבנים או עשירים. נראה שרבים מהם עובדים ברחוב: בבנין, בתחזוקה, והיא הולכת בשדה "שלהם". ברור, ברור שהיא במרחב הציבורי המותר לכל אדם גם אם הוא אישה לבדה, אבל אולי ראוי היה שהאורחת החולפת בדרכה לסטודיו למשחק, דווקא תברך את המארחים בשדותיהם. הרחוב הוא המרחב בו הם עובדים, בו הם נהנים לשבת על כסא או ספסל שאינו שייך בהכרח לבית קפה, בו הם מתגודדים. אני בוחרת להיות בצד שמאפשר התגודדות, ואפילו שוטטות, שני דברים שאסורים על פי חוק בארצות הברית. האיסור על שהות חסרת מטרה ברחוב מגיע כמובן מטעם ולמען האנשים שיש להם מרחבים פרטיים טובים: בתים נחמדים ולא צפופים, עבודה עם קפיטריה.

ואלו אזורי ההחמרה והסכנה של הסרטון: "את לא מדברת? אנחנו לא יכולים להיות חברים? אם אתן לך את המספר שלי, לא תדברי? אני מכוער מדי בשבילך?". הקטע היחיד בו ניתן לטעון לצלצילו של איום פיזי, גם הוא מהשדה המשפטי של "האוויר ברשותי", הוא האיש שהולך לצידה של "האשה ההולכת" במשך 4 דקות. גם המקרה הזה הוא כנראה תוצאה של התעלמות טוטאלית של האשה ההולכת מקיומם של בני אדם ברחוב. הוא הולך לידה, מחכה שתגיב, אולי שתגרש אותו אפילו. אבל לא, הוא רוח הרפאים של הגבריות, הוא לא קיים, היא לא תפנה אליו מבט.

נשים, ואולי בני אדם, ואולי בני אדם "לבנים" (וכשאני קוראת לכם לבנים אני לא מתכוונת בהכרח לצבע העור שלכם, כשם שאשכנזי יכול להיות מכל עדה) – מדוע אתם מפחדים מאינטראקציה? למה אתם/ן כל כך ששים לערימות של דיאלוגים בפיסבוק ונרתעים מדיאלוג של ממש ברחוב? הלוא אתם מגשימים את כל מה שאמרו על האינטרנט בכלל ועל פייסבוק בפרט, שהוא מאפשר לברור מציאות, לבחור את ההתבטאויות המוצאות חן בעינינו ולאלו שלא, פשוט לעשות "הייד". הייתן רוצות לעשות "הייד" גם לאדם שברחוב, נכון? אבל אי אפשר. הוא חי, יש לו בשר, ונוכחות פיזית, ועיניים, וחוש ריח, ואולי כי הוא לא נטחן כל היום מול לפטופ, יש לו גם רצון לתקשר שלא באמצעות אימוג'י. הלוא רובכן ורובכם מטיפים לנו לקבל את האחר, להתמודד איתו. אז יש לי חדשות בשבילכם: האחר הזה הוא גבר. כן גבר, גבר עובד, גבר מובטל, גבר ברחוב, גבר בשר ודם. וכן, הכי אמא'לה: אולי הוא לא "קיבל" הרבה זמן, ואולי, יצור אקזוטי שכמותו, הוא כן קיבל וממש נהנה לומר בוקר טוב.

מה באמת אתן רוצות? אילו גברים אתן אוהבות? את אלו שלא מרימים מבט מהסמארטפון שלהם גם כשהם הולכים ברחוב? ואיזה רחוב אתן רוצות? שקט? מנומס? מנותב? מרושת? אני מעדיפה את הרחוב בו אנשים מבחינים זה בזה, במראה של האחר, במצוקות שלו, וגם במיניות שלו. אני חושבת שרוב הקשישים יגידו לכם שעדיף שידברו איתך מאשר שתהיה שקוף.

כשדופונת שאלוהים נתן לה ציצי ותחת, קיבלתי את מנות האינטראקציה שלי מגיל צעיר. מעולם לא פחדתי ממנה. אני לא רואה בה חדירה למרחב שלי לא כל שכן לגוף-הנשמה שלי. כשאני ברחוב, אני בממלכת האינטראקציות. למעשה, אני אפילו פונה לגברים העובדים ברחוב בברכת שלום ובוקר טוב משלי: לאפריקאים שמנקים את הרחוב, לפלסטינים שבונים את הבתים, וגם לסתם אנשים, אם אני עוברת קרוב אליהם במידה שנראית לי שדורשת התייחסות לאחר, גם אם הוא גבר. אפילו, שומו שמיים, אני לוקחת על עצמי את הסכנה שהוא גבר חרמן אש ועלול להוסיף חיוך.

הטרדה או מחמאה? מתוך "10 Hours of Walking in NYC as a Woman"

שיו, בנות, לא למדו אתכן שכלב נובח אינו נושך? הגברים היחידים ש"לחצו עלי פיזית לקיים איתם מגע מיני" – אני מעדיפה את המשפט המסורבל הזה על פני המינוח "תקיפה", אותו אני שומרת, ובכן, לתקיפה – היו מוכרים לי, חלקם גם לכם, ציבור הקוראים. הפלא ופלא, הם לא היו מהסוג שאומר בוקר טוב ברחוב.

אז אולי תענו חזרה למברכים? "בוקר טוב" אם אתם ביום טוב, "סתום כבר" אם עלו לכם על העצבים, "בעלי לא מרשה לי" אם אתן במצברוח של לכבד את הפטריארכליות של האחר. התעלמות, לא חד פעמית, אלא שיטתית, היא התנשאות דוחה. לימדו נשים להיות סנוביות, גרועות כמו אנשים שלא מדברים עם נהגי מוניות. כי עדיף לכם שרובוט יסייע אתכם, מאשר איזה שמן עם ריח של עמבה וטיים, "קול המדינה" ברדיו, דיעה על חלוקת ירושלים והכי גרוע – רצון לתקשר. מי הוא שיפריע לכם לתקשר כרגע עם האנשים שבחרתם לתקשר איתם דיגיטלית מרצון ותוך אישור הצעת החברות שלהם? אתם בדיוק תומכים כרגע במרק לוינסקי, מה הוא מפריע לכם בכלל?

האיש בסרטון ששואל "את לא מדברת איתי כי אני מכוער?" כבר ממש שובר לי את הלב. הלוא אפליה על סמך כיעור כללי היא האפליה שאין מדברים בה. האפליה שלא ניתן לכמת או לקטלג אותה בגזע, מגדר, עדה או משקל. מכוערי כל העולם לנצח ישארו מופלים, עד שניתוחים פלסטים יהיו חינם לכל אזרח, או שסתם ישמידו ביציות עם סכנה לכיעור. המטריד הוא כמעט תמיד הגבר שאינך מעוניינת בו. החתיך פשוט מתחיל איתך.

תשתחררו, תשחררו ת'תחת, תפרידו רגע את גוף האשה המפוחד שלכן מנפש האדם היפה, תגידו בוקר טוב חזרה. ואם אתן כל כך מפחדות, אני מוכנה שגבריי כל העולם יגידו לי בוקר טוב במקומכן. אני אחייך חזרה עד שיישבר לי ואז אני אענה סתום כבר ואעכס לי משם.