טוב, ביי

ישבתי עם חברים באיזה בר וניגש אליי איש נחמד שלא הכרתי קודם לכן. הוא בתחילת שנות ה־60 לחייו עם שיער ארוך ומשקפיים. קוראים לו גדעון והוא דומה שתי טיפות מים לשחקן הבריטי ביל ניי שכיכב ב״שודדי הקאריבים״ וב״מת על המתים״. ״אני קורא אותך כבר שנים, אני מת על הטור שלך״, אמר לי גדעון, ״אבל אתה חייב להפסיק לכתוב על התינוק שנולד לך״. ״סליחה?״, אמרתי לו, ״למה שאפסיק לכתוב עליו?״. ״עזוב״, המשיך גדעון, ״אתה יודע למה אני מתכוון. פשוט תפסיק לכתוב עליו״. ״לא גדעון, אני לא מבין. למה לעזאזל אתה מתכוון?״, עניתי לגדעון תוך כדי שאני לוקח שלוק מכוסית של ברבן ומטיח אותה על השולחן כמו שקאובואים עושים במערבונים, כדי שיבין שאני עצבני כמו שקלינט איסטווד עצבני כשמישהו מעצבן אותו. הבנתי טוב מאוד למה הוא התכוון אבל רציתי שיגיד לי את זה בפרצוף. נראה אם יש לו אומץ. קאם און, שואו מי וואט יו גאט, יו פיס אוף שיט.

״זה פשוט לא מעניין. זה משעמם. זה בנאלי. זה בורגני״, אמר גדעון בנחרצות של כותב מאמרי דעה ב"ישראל היום", ״אתה באמת רוצה להפוך למישהו כזה? אחד שכותב טורים על תינוקות?״. ״אבל גדעון״, ניסיתי להסביר לו, ״אתה לגמרי טועה. כשאני כותב על תינוקות, זה משהו אחר לגמרי, זה לא כמו כולם. אני מביא זווית רעננה, אחרת, חדשנית, חתרנית״. ״כן, כן״, ענה לי גדעון, ״תמשיך לשכנע את עצמך. בקצב הזה אתה יודע למי אתה הולך להפוך?״. ״לא, גדעון. למי אני הולך להפוך?״. ״אתה יודע טוב מאוד״. ״לא, אני לא יודע״. ״אתה יודע״. ״אני לא יודע״. ״אתה כן יודע״. אני ידעתי. וממש לא אכפת לי!

חזרתי הביתה, מתנדנד ושיכור, ובתיבת ההודעות בפייסבוק חיכתה לי הודעה ממישהי שאני לא מכיר. היא הגיבה לאיזה טור שלי מלפני כמה שבועות, שבו כתבתי, ובכן, סורפרייז סורפרייז, על התינוק שלי. ״אתה דווקא עברת יפה מסטטוס בליין תל אביבי לסטטוס איש רוח תל אביבי״, היא כתבה שם, ״אין צורך שתתחיל לטפח חזות פוחלצית פתטית כמו הרבה בליינים מעל גיל 35. בברכת שבת שלום והתבגרות בחן״. אני? בליין? איש רוח? חזות? פוחלצית? פתטית? עושים בי ניתוח לאחר המוות, ואני בכלל לא ידעתי שאני מת. לפניה הייתה עוד מישהי, מכרה שפגשתי בבית קפה, שגם היא ביקשה, שלא לומר דרשה, באופן תקיף וחסר רחמים, שאפסיק לכתוב עליו. על התינוק התמים הזה. התינוק החמוד הזה. התינוק המהמם הזה שאף אחד לא רוצה לשמוע עליו ולא רוצה לדעת מה קורה איתו. בסך הכל בן שלושה חודשים והוא עוד לא יודע שכמו תינוקות אחרים, הוא מסמן משהו שגדול ממנו: את החיים כפי שהכרתי אותם ואת קריסתם האפשרית.

אני כותב יותר משש שנים את הטור הזה ב־Time Out. כבר יש לי מושג כלשהו בנוגע להעדפותיהם של הקוראים. אני יודע מה הם אוהבים ומה הם שונאים. השמאלנים, למשל, אוהבים שכותבים בדיוק את מה שהם חושבים, ממש לא צריך יותר מזה. השמאלני אוהב שמנסחים עבורו את המובן מאליו ובכך נותנים תוקף לראיית העולם הנינוחה שלו. כן, צריך לסיים את הכיבוש. כן, ישראל גזענית. כן, ביבי מוביל אותנו לאבדון. טורים שכתבתי על פוליטיקה תמיד זכו לפופולריות, לעשרות ולמאות לייקים ושיירים וטפיחות פמיליאריות על השכם. זו לא חוכמה. זו הבעיה של השמאל – הוא מעדיף להיות צודק ושאחרים ישפיעו על המציאות במקומו (אגב, גם טורים על ״הבעיה של השמאל״ תמיד הולכים, כי הלקאה עצמית זה תחביב ידוע של השמאל; וגם טורים על ״הלקאה עצמית של השמאל״ הם תמיד פופולריים וכו' וכו'). בעוד עשר שנים ימציאו רובוט שיכתוב טורים שמאלניים על פוליטיקה ולפעמים, חייבים להודות, הרובוט הזה הוא אני.

[tmwdfpad]לעומת השמאלנים, אנשים צעירים אוהבים שאתה מגלם את הרוח התל אביבית, האורבנית, העכשווית; הם לא מתעניינים בכיבוש. בחמישי יש מסיבה בבלוק. אתה צריך לבטא את התשוקות שלהם באופן שהוא גם מקומוני וגם אוניברסלי, גם אם הם נולדו כשאתה סיימת את התיכון; להם יש את האנרגיה, ולך אין כבר כוח לרדוף אחרי החדש והלוהט. זה אולי מגזין Time Out, אבל אני שוכב עם אותה בחורה כבר עשור, מוריד סרטים באינטרנט והולך לישון בשעה 22:00, אוקיי? תעזבו אותי בשקט, באימא שלכם. ושיעזבו אותי בשקט גם הקוראים המבוגרים שמצפים שתחשוף בפניהם טפח מאורח חיים שעבורם הוא זר ואקזוטי וממחשבות פרטיות שיש לך ושלפחות על הנייר אמורות להוות אנטיתזה לתפיסות שמרניות ואוטומטיות, אבל לא במידה שתגרום להם להתגרד באי נוחות. בכל זאת, כולנו אשכנזים מנומסים. כולנו חולקים את אותה תרבות. אותם הערכים. אותה בלורית שיער. למה להגזים? למה אתה לא יכול לכתוב כמו אורי משגב?

אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, מעדיפים שלא תכתוב על התינוק שלך. למה ככה? כי התינוק מערער על המצב הקיים. אתה כבר לא מי שאתה, ועל זה הקוראים לא יסלחו לך אף פעם. השינוי מעורר אצלם חרדה. פחד נסתר מהתברגנות, מהתיישבות, מאובדן החופש. הם חשבו שאתה מישהו אחד, ועכשיו אתה מישהו אחר. אתה מזכיר להם את מי שהם היו פעם או את מי שהם עדיין לא. אין להם כוח לזה. יודעים מה? לא רוצים? לא צריך.