המדינה לא מאפשרת לנו להיות פשוט שני בני אדם

אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על קיפוח ועל גזענות, אבל המציאות לא מאפשרת לנו פשוט להיות שני בני אדם. טור בעקבות פרויקט הנשיקות המיוחד של טיים אאוט

שפה משותפת. חאדר אבו סייף ושי משה (צילום: איליה מלניקוב)
שפה משותפת. חאדר אבו סייף ושי משה (צילום: איליה מלניקוב)
7 בינואר 2016

נעמדנו זה מול זה, והצלם החל במלאכה. ״אני רוצה שתתנשקו ישר, אל תטו את הראש הצידה, כך התמונה תצא טוב", הוא הכין אותנו לרגע המוזר העומד לבוא. "תתנשקו עכשיו".

לפרויקט המלא של טיים אאוט

ובעודי עוצם את העיניים ומרגיש את השפתיים שלו נוגעות בשלי – אני מחייך. זה הניצחון הפרטי שלנו. "למה אתם מחזיקים אחד את השני ככה?", שואל הצלם. ואני עונה: כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק אחד את השני. בזרועות אחד של השני אנחנו מוגנים. מוגנים מפני להב"ה, מפני הסתה. כך אנחנו יודעים, מציאות חיינו היא זו, ומעולם לא החזקנו אחרת.

הכרתי אותו בפורים של השנה שעברה. אני התחפשתי למלכת פלסטין והוא פשוט היה בחור יפה. שיכור ומדדה על נעלי עקב ניגשתי לעברו והצעתי לו נישואין. הוא הסכים, ובאופן מטופש, התחתנו לכאורה. מאז נפגשנו מדי פעם, ובכל פעם התפצלו דרכינו. זה לא סיפור אהבה מהאגדות. יותר כמו קומדיה רומנטית פרועה, גרסת המציאות הישראלית-פלסטינית.

[tmwdfpad]"מה תרצה להגיד לחאדר?" שואל אותו הצלם. הוא מביט בעיני, ומשיב: "את כל מה שיש לי להגיד לחאדר הוא כבר יודע". ואני באמת יודע. אני יודע כמה קשה זה כשאתה לא יכול להגן על מישהו שאתה מחבב במדינה הזו. אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על הדברים המהותיים האלה, על הפיל בחדר, על קיפוח ועל גזענות. אני יודע שהוא היה רוצה שאכתוב לו על דברים שכותבים עליהם במדינות מתוקנות, היה רוצה שלא יהיו בינינו מחיצות, שנהיה פשוט שני בני אדם, כמו שהוא היה אז בעיני – פשוט בחור יפה.

ואני רוצה להגיד לו שאני לא רואה אותו כיהודי דרך עיניים של ערבי, אני רואה בו פשוט אדם. אני רואה בו את מה שהוא ראה בי באותו ערב עם הכאפייה, הגלביה ונעלי העקב, רואה בו את כל מה שהוא איכשהו ראה בי. הממשלה יכולה להסית נגד כל מה שאני, אבל אנחנו פה כדי להלחם, כדי שיראו אותנו כפי שאנחנו מתחת לכל הדברים שאינם תלויים בנו, כשני בני אדם. עכשיו אנחנו מחזיקים אחד את השני כמו שרק אנחנו יודעים. הצלם נותן הוראה, הפרדו. אנחנו מושכים את זה עוד כמה שניות, בידיעה שנתראה רק בעוד כמה חודשים. כי לא נוכל להתעלם מהדברים האלה שעומדים בינינו. כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק במדינה שלא מאפשרת לנו פשוט להיות שני בני אדם.