מהנעשה בליבנו

1.

״אני נזכר בפיסקה מיומנו של קפקא: ׳עובד בגינה. אין תקווה לעתיד.׳ שיגיד תודה, לפחות הוא היה מסוגל לעבוד בגינה.״ (סמואל בקט, פעם, במכתב. בחור שמח, בקט,

ואני ממליץ בהחלט לכל מי שמרגיש קצת את הבלוז מתגנב לו לתוך הנשמה, לעיין במכתביו. מצב רוחו הקבוע כה מריר ומיואש, שאלא אם כן אתה שוכב בבית חולים, הרגע גילית שיש לך סרטן, והחולה במיטה הסמוכה יודע בעל פה את כל שירי להקת הגבעטרון ומהמהם את כולם לפי הסדר – אז כל הסיכויים שמכתביו הנרגנים של בקט יצחיקו אותך. הבנאדם היה דוגמן של שנאת אדם מדוכדכת. אבל דווקא בו נזכרתי השבוע,

כאשר גיליון המחווה לעלי מוהר שאתם מחזיקים בידיכם קרם עור וגידים, ושאלתי את עצמי איך היה עלי כותב לו היה חי היום. האם היה שומר על רוחו הג׳נטלמנית, המרוחקת מעט מהחיים עצמם בעודה מתבוננת בהם בחיבה, גם כאשר ״החיים עצמם״ הופכים להיות בלתי ג׳נטלמניים בעליל?)

2.

עלי מוהר כמשל. היכולת המקסימה לכתוב על הדברים הגדולים, בקטן; להציג גם את הדוחה והאלים באופן נוגע ללב, והומוריסטי. אבל מה הוא היה כותב על משטרה המפזרת הפגנה חוקית של אתיופים המוחים נגד אלימות משטרתית, באלימות משטרתית קיצונית יותר מזו שנגדה הפגינו? מה היה כותב על שרת תרבות המתגאה בבורותה, על יו״ר קואליציה המסתובב עם פתק בכיס חולצתו עם שמות עיתונאים ״החשודים בשמאלנות״? או על הזונות האומללות שעובדות 24/7 בתחנה המרכזית הישנה, ושמשום מה ווייז מעביר דרכן את כל נהגי המוניות שנוסעים בלילה, מלב העיר אל דרומה?

מלכודת. אם אתה כותב על כל אלה ב״רוח עלי מוהר״, זו הרוח הנעה על הקו הדק בין פו הדב לבין ״שלושה בסירה אחת״, אתה חוטא לאמת. לכמה רע הרוע. ואם אתה כותב על חוויות רעות באותה אלימות שבה הן נחוות, אתה חוטא להחלטה תמיד להיות אופטימי, גם לנוכח הרוע. אז?

3.

אז אני לא יודע. אין לזה תשובה אחת. אני נזכר בפייר בונאר, הצייר הצרפתי הנפלא, שבעוד הנאצים צועדים בפריז הוא התמקד בעיקר בלצייר את אשתו בעירום, שוב ושוב. לזכותו יאמר שהיה אז בן שבעים פלוס, כך שלא היתה דרישה מיידית מצד המחתרת שיצטרף לפיצוץ גשרים, אז אני בהחלט בעדו. אך יש לומר: זו עמדה שהדבר היחיד המפריד בינה לבין פחדנות, זה שהוא בונאר ואחרים לא. לבונאר מותר, והכרחי, שיהיה בונאר. כי למרות שכנראה לא יועיל במיוחד באיסוף מודיעין במטה הגסטאפו, עצם דבקותו במה שחשוב, במה שאנושי, במה שנותר מואר בעולם שאפילה משתלטת עליו, היא הצהרה אמיצה ובלתי מתפשרת: עם כל הכבוד לנאצים, אני מצייר את אשתי.

אבל מה יעשה מי שאינו בונאר? האם שמירה על גו זקוף וחיוך ואופטימיות אנושית, בימים הולכים ומקדירים, איננה בריחה?

4.

לא ברור. אך דבר אחד אני יודע: שהיו ימים קשים גם לפני עשרים שנה, כאשר עלי מוהר כתב את טורו. ולא היה דבר מנחם יותר מאשר לקום בבוקר שאחרי התקפת הטילים של סדאם חוסיין על תל אביב המבוהלת, מאשר לאסוף את עיתון העיר מהרחוב הגשום, הריק מתושבים, ולקרוא את תחזית עלי מוהר לשבוע הבא: ״נפרק אותם 1:0״.

הג׳נטלמניות, האנושיות, ההומור: הם אינם נבחנים כאשר המשכורת מגיעה בזמן, והחברים יושבים בבית הקפה, וסטודנטיות מעריצות שולחות לך מכתבים בסתר. היא נבחנת כאשר לוקחים לך הכל.

אומץ, אמר המינגווי, הוא לשמור על אצילות תחת לחץ. זה מה שעלי עשה, באותם ימים. ונדמה לי שהכרחי לעשות, גם בימים אלה. אבל אני לא מוציא מכלל אפשרות שהג׳נטלמניות היא מפלטו האחרון של חסר האונים.