עברתי לשכונת פלורנטין ממרכז העיר ואני לא מצטערת

אחרי שנים של נדודים במדבר הנדל"ני שבין רוטשילד לגורדון, תקעתי השבוע יתד (ומשכנתה) בשכונת פלורנטין. את מרתון הסרטים של יום כיפור אני כבר עושה ב־59 מ"ר שכל כולם שלי. עם בלטות שבחרתי בעצמי, ארון בגדים שהותאם למידותיי וזרם חזק־חזק באמבטיה – והכל כל כך רחוק מהאוזן השלישית.

עבר כבר לא מעט זמן מאז הסדרה ההיא וההייפ ההוא, אבל פלורנטין טרם הפכה למה שחזו לה מדורי הנדל"ן – “נווה צדק הבאה". עדיין יש כאן כמה רחובות שמריחים קצת כמו שתן של חתולים, הדייר מלמעלה שומע הבי מטאל מחריד בשישי בצהריים, חוטי החשמל בין הבניינים מזכירים את המקום ההוא בהודו שנדמה שכל השכנים חוץ ממני היו בו וחזרו עם אותו הקוקו ועם יותר מדי “אחים". השמועה אומרת שבגשם הראשון זורם פה נהר במקום כביש.

ובכל זאת אני שמחה על המעבר לפלורנטין. שכונות הדרום הן עדיין המפלט הכמעט אחרון לטרפת השיפוצים וההתייפיפות של מרכז העיר. הבניינים בשכונה לא נראים כמו מוזיאון הנצחה לבאוהאוס. מתחת לבית לא עובר מדריך עם מיקרופון ופאוץ' שמדבר על ההוא מההגנה שגר ברחוב הזה ב־ד־יו־ק (ברחוב שלנו נהרגו רק אנשי לח"י). מחירי הדירות נותרו שפויים, ומתחת לבית יש כל מה שצריך וגם מה שלא (מה הסיפור עם כל חנויות הצעצועים האלה?). השכנים הם לא היי טקיסטים שהיגרו לתל אביב אלא מהגרים של ממש, ויש גם מאפייה בולגרית שקוראים לה משפחה.

אז ברור, כולנו רוצים שהמאמצים והמשאבים שמושקעים בטיפוח השדרות יגיעו לדרום העיר, ושגם אוכלוסיות פחות חזקות ייהנו מהם. עוד חסרים פה שטחים ירוקים, עצים ומשאית שתפנה את הזבל בתדירות גבוהה יותר. ועדיין, אני מודה, אני מחזיקה אצבעות שהדרום יישאר קצת מוזנח. שהמשפחות־עם־ילדים והמשקיעים־שלא־משקיעים ידירו את רגליהם מהפינה הרועשת והאורבנית שלי וישאירו אותה קצת מטונפת. כי תמיד עדיף שכונה שהיא קצת הודו על פני רחובות סטריליים א־לה כפר סבא.