הסרבנות מאחדת את העם

ימין או שמאל? זה לא משנה. כשמגיע מכתב סרבנים חדש, כולם מצטרפים לחגיגת הגינוי הגדולה

מודיעין. צילום: Shutterstock
מודיעין. צילום: Shutterstock
17 בספטמבר 2014

בזה אחרי זה נעמדו הפוליטיקאים הישראלים לגנות את סרבני 8200 השבוע: נתניהו הבטיח ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", בוז'י האשים אותם ב"פרסום עולמי מזיק שכולנו נסבול ממנו", יחימוביץ' הודיעה שהיא "כועסת עליכם יותר ממה שאנשים ימין כועסים" (הרי בנושאים מדיניים יחימוביץ' היא תמיד יותר ימין מהימין), המורה ציפי ליבני כתבה ש"יש דרכים אחרות וראויות להשמיע ביקורת" וכן הלאה וכן הלאה.

המתקפה הייתה צפויה. בדברים המהותיים באמת אין בישראל שום הבדל בין שמאל לימין. הסרבנות (מימין ומשמאל) מעוררת כעס כי היא אקט פוליטי אמיתי. הוויכוח התיאורטי בין הימנים לשמאלנים הוא חלק מהבידור הקבוע שהפוליטיקה הישראלית מספקת, יצרן של קריירה לפוליטיקאים ושל תוכן לאתרי האינטרנט. הפוליטיקה היא תוכנית ריאליטי שבה כולם אוכלים זה לזה את הראש אבל שום דבר אמיתי לא קורה, ואילו המעשים שבאמת מערערים את המציאות הם אלו שכל המערכת מתאחדת לגנות, כמו הסרבנות או החרם. אלו הדברים שעוד מזיזים לחברה הישראלית בנוגע לכיבוש.

ספציפית, הסרבנות של 8200 חשובה מפני שהיא חושפת כל מיני אמיתות על הכיבוש שישראל מדחיקה. למשל על שיטות איסוף המידע של צה"ל או את האופן שבו הוא פועל לפורר את החברה הפלסטינית מבפנים. חותמי המכתב אישרו טכניקה ששמעתי עליה כבר לפני הרבה שנים: סחיטה של פלסטינים על רקע הנטיות המיניות שלהם. הרי זה עובד גם על ישראלים שעדיין בארון, אז זו בטח דרך נהדרת לגרום לפלסטינים למסור מידע. במרחק 30 ק"מ מתל אביב, בירת הגאווה של המזרח התיכון, ישראל סוחטת הומואים כדי שישתפו פעולה נגד האחים והחברים שלהם.

בפוסט הפייסבוק הצדקני שלה נגד הסרבנים הזכירה להם יחימוביץ' שישראל היא לא משטר טוטאליטרי שרודף אחרי האזרחים שלו כמו השטאזי או הקג"ב. יחימוביץ' טועה. הפלסטינים הם כמו אזרחים מחוסרי אזרחות של ישראל. הם אלו שחיים תחת שלטוננו כל ימיהם, ומולם ישראל משתמשת בדיוק בכל השיטות של המשטרים הטוטאליטריים – ממעצרים ללא משפט, דרך עינויים ועד לסחיטה ואיומים. אני מבין שיש אנשים שחושבים שאין ברירה אלא להרוג ולענות את הפלסטינים בשם הביטחון שלנו, אבל בחייאת, אל תקראו לזה דמוקרטיה.

הציבור היהודי בישראל בוחר להמשיך להחזיק עם אחר בלי זכויות זה 40 שנה. מול ההחלטה הזו כל אדם צריך לעשות את החשבון האישי שלו, להבין באילו מעשים הוא מוכן לקחת חלק ואיפה עוברים הגבולות הפרטיים שלו. לא כל אחד רוצה לסרב, ובטח שלא כל אחד יכול להרשות את זה לעצמו. מעבר לעברה על החוק, לא כל סביבה חברתית בישראל תקבל סירוב בהבנה. אז יש מי שמשרתים את הכיבוש בהתלהבות, יש מי שמשרתים אותו באדישות, יש מי שעושים את זה בחוסר חשק, יש מי שמתחמקים ויש מעטים שמסרבים. הלוואי שהיו יותר.