שערי הגיהינום

לפני כך וכך שנים עבדתי כתסריטאי בתוכנית ריאליטי קומית ששודרה באחד הערוצים. בתחקירים שנשלחו אליי הופיעו כל מיני אנקדוטות על חייהם של המשתתפים: איפה למדו, איפה הם אוהבים לבלות, מה התחביבים שלהם, מה החלומות שלהם. כל מיני דברים כאלה. באחד התחקירים כיכב בחור צעיר, בן 20 ומשהו, עם ביוגרפיה לגמרי בנאלית: מין נער פוסטר אשכנזי שאין לו שום דבר מעניין להציע לעולם פרט לביטחון עצמי מופרז וליבידו של יחצ״ן מסיבות ראשל״צי (ראשל״צ כמצב נפשי). קראתי את פרטי חייו הקצרים והמשעממים. כל שביבי המידע הצטברו לכדי פרופיל של דמות מחוקה – בובה בחלון הראווה של הישראליוּת. רק תלבישו אותו איך שתרצו, שימו עליו פרצוף ופאה, והוא יכול היה להיות כל אחד אחר. בחור בן 20 ומשהו שחי חיים שלמים של הסכמה – שירת בצבא, השתחרר, נסע לשם, חזר משם, למד, זיין, מצא חברה וזהו. בינתיים. עתידות: בגיל 40 הוא יטוס עם חברים לטורניר פוקר באמסטרדם ובמלון הם יצפו במרתון ״רמזור״ בלפטופ. לבושים בתחתוני טנגה. שערות החזה שלהם קצוצות. בולעים יחד כדורי פרופסיה וצוחקים. נקרעים מצחוק. נשפכים מצחוק. מתים מצחוק. מתים.

ובכל זאת, מתוך הישימון הסחי הזה, הופיע לפתע איזשהו פרט ״עסיסי״ בתחקיר: ככה על הדרך, התברר שהבחורצ׳יק ירה למוות בתינוק פלסטיני בזמן שירותו הצבאי. התינוק לא מת מצחוק אחרי שצפה בפרק של ״רמזור״. הוא פשוט מת אחרי שקיבל כדור בראש. הבחורצ׳יק ציין את הפרט הזה באופן נונשלנטי לחלוטין. איפשהו בין התואר הראשון או השני לקבוצת הכדורגל האהובה עליו. כאילו בקטע של – אני אוהב לצאת לברים בתל אביב, לשתות וויסקי סאוור, לשחק בפלייסטיישן, ללבוש חולצות פולו עם סמל ענקי של רלף לורן ואגב, גם הרגתי תינוק. אבל, יעני, זה קרה בטעות כזה. באיזה מבצע צבאי. היינו בסכנה. ירו עלינו. התפלק לי. שנמשיך הלאה?

אם התחקיר היה מודפס על נייר היו רועדות לי הידיים. סגרתי את קובץ הוורד בתדהמה ובגועל. מאז אני לא שוכח את הבחור הצעיר הזה ואת הסיפור שלו על התינוק המת. איך בתחקיר שגרתי לתוכנית ריאליטי מופיעה פתאום פיסה של אינפורמציה חושפנית, איומה, שאמורה למוטט עליך את עולמך. אבל העולם לא מתמוטט, והבחור הצעיר ממשיך לחיות. הוא אפילו לא מעמיד פנים שלא אירע דבר. הוא לא מסתיר או מסתתר. הוא לא אדיש לזה. להפך. הוא מרגיש צורך לספר על התינוק המת לתחקירנית של תוכנית ריאליטי. כאילו זה מידע לגיטימי, שגרתי, רגיל. ואולי בשבילו זה באמת משהו לגמרי סבבה – הוא לא הרגיש צורך להתנצל על זה, להכות על חטא או להסגיר את עצמו למשטרה. פשוט סיפר, כבדרך אגב, שהרג תינוק פלסטיני. אולי הוא מספר עליו גם בדייטים. למעשה, התינוק המת הוא הדבר הכי רדיקלי שהוא עשה בחיים המשעממים שלו. זה ה״צ׳יזבט״ הפרטי שלו. תהילתו הסמויה: הרגתי תינוק פלסטיני. אני לא כמו כולם. עשיתי משהו מיוחד בצבא. והתינוק? מי זה התינוק? סתם תינוק. והבחור? סתם בחור. והם מתמזגים זה בזה לכדי תודעה אחת – התינוק המת, הסחי החי. האחד מתקיים בתוך השני. התינוק המת הוא חלק מהותי בבחור הצעיר. הוא יוצא ממנו כמו זעקה. הוא הדבר עצמו. שום דבר אחר לא משנה. הבחור הצעיר יכול להעמיד פנים שהוא אדם נורמלי. היי, הוא משתתף בתוכנית ריאליטי. הוא רוצה להתפרסם כמו כולם. הוא חושב שהוא חי. אבל הוא מת כמו התינוק המת.

חשבתי על הבחור הצעיר ועל התינוק המת כשנחשפו הסרטונים שמתעדים את הרג שני הנערים הפלסטינים בתקרית הירי בביתוניא. הפרשנים הצבאיים אמרו שזה לא יכול להיות. שזה מפוברק. איזה שטויות. בואו נניח, באופן היפותטי, שהתקרית הזאת מפוברקת. הרי היו עוד אלפי, עשרות אלפי תקריות אחרות. אולי גם הן מפוברקות. אולי כל הכיבוש הוא המצאה אחת גדולה. תוכנית מתיחות סטייל ״נראה אותך״ עם אבי נוסבאום ושי גולדשטיין. תוצאה של ״עריכה מגמתית״ שנמשכת כבר כמעט 50 שנה. לא! זה קורה. כולם יודעים שזה קורה. שזה קיים כמו שהעולם קיים. מצלמות לא הורגות אנשים. אנשים הורגים אנשים. בחורים צעירים הורגים תינוקות. בחורים צעירים הורגים בחורים צעירים אחרים. הנסיבות לא באמת משנות את התמונה הגדולה. אחר כך הם משתחררים מהצבא. הם רוצים להיות מפורסמים. הם ניגשים לאודישנים לתוכניות ריאליטי. הם מתיישבים מול התחקירנית, ומספרים לה על עצמם. מספרים לה שהרגו מישהו במהלך השירות הצבאי. התחקירנית מחייכת במבוכה. הם קורצים לה. ״אתה אמיתי?״, היא שואלת. ״הכי אמיתי שיש״, הם עונים. התחקירנית מצחקקת. מתרשמת מהפרובוקציה, מהכריזמה, מהתעוזה, מחוש ההומור (זו הייתה בדיחה? לא, אין מצב שזאת הייתה בדיחה). היא רושמת לעצמה בפנקס. שבוע אחרי כן הם מקבלים טלפון מההפקה – מזל טוב. התקבלתם!

כשתינוק פלסטיני מת הופך לשורה וחצי בתחקיר לתוכנית ריאליטי אתה מבין שמשהו ממש לא בסדר (הבנת את זה עוד קודם לכן. אתה מבין את זה שוב ושוב ושוב).