דב אלפון בריאיון על הספר החדש, עיתונאות ופראנויה

בלי ספוילרים: עלילת "לילה ארוך בפריז", רומן הביכורים הבלשי של העיתונאי דב אלפון, מתארת לילה רצחני בבירה הצרפתית שמתחיל בחטיפה וברצח מסתוריים של תייר ישראלי ונמשך ב־11 גופות נוספות שנמצאות ברחבי העיר, רובן של חברי ארגון פשע סיני מסתורי. במלאכת חקירת הפרשה עוסקים המפקד הנכנס של "המדור המיוחד" (מדור שאלפון המציא) ב-8200 , זאב עבאדי, בן למשפחה תוניסאית שאמו גרה בפריז; סגניתו המצודדת שיושבת בישראל; וצמרת צה"ל והממשלה והמשטרה הפריזאית. האינטריגות בין קודקודי 8200 והטרמינולוגיה הפנימית של היחידה שזורים לאורך הסיפור.

אחת הדמויות בספר, חייל רוסי צעיר, נושא בשלב מסוים מונולוג תוכחה נגד יחסי הציבור שלהם זוכה 8200 בכל הקשור ליכולת של בוגריה להשתמש בידע שרכשו כדי להקים סטארטאפים ולהתעשר מהם. הוא טוען שבתור יוצא היחידה אתה צריך שהוריך יכירו בכירים בכל מיני קרנות הון סיכון כדי שתצליח לגייס כסף לסטארטאפ שלך, ולמי שהוריו חיים בדירה קטנה באשדוד – כמוהו – אין באמת סיכוי להביא את הבוננזה.

"זה תסכול של רבים מ־8200", מספר אלפון. "שני חיילים יכולים להתגייס ליחידה באותו היום, והחייל שיישלח לחלק הטכנולוגי של היחידה ייחשף למידע והמצאות שאחר כך יוכלו לשמש אותו באזרחות, או לפחות ייחשף ליצירתיות מפרה, בעוד החייל השני שיישלח ליחידת האזנה ייחשף לחומרים שאין בהם שום תועלת באזרחות ואין אפשרות לתרגמם לכסף. התחושה שאותו חייל מביע היא תחושה שרבים בישראל מרגישים, בלי קשר ל־8200 , והיחידה משמשת בספר מיקרוקוסמוס של ישראל כולה. תסתכל על תל אביב למשל – חלקה אנשים שיורשים דירות ולמשפחותיהם יש הון לעזור להם לרכוש דירות, וחלקה האחר אנשים שנאבקים לשלם את שכר הדירה מדי חודש ולא חולמים אפילו על רכישת דירה".

החלוקה ב־8200 בין מי שהולך לאגף הטכנולוגי ומי שהולך להאזנה היא על בסיס עדתי?

"כן. כל החלק הטכנולוגי מושפע מהשכלת ההורים ובפועל יש שם בעיקר אשכנזים. רוסים לא נחשבים אשכנזים לצורך העניין. כל תפקידי ההאזנה, לעומת זאת, זה בעיקר מזרחים ורוסים. יש קיטוב מעמדי ועדתי ברור ביחידה, וזה ברור לכולם שיוצאי האגף הטכנולוגי הם אלה שיעשו מיליונים בהיי־טק".

כאן לא מודיעין

ההיכרות של אלפון (55, יליד תוניסיה) עם הטרמינולוגיה, האינטריגות וההוויי של יחידת 8200 היא תולדה של התקופה שבה שירת שם כאלחוטן בבסיס בסיני ולאחר מכן גם כקצין. את השליטה ברחובות פריז ובאופיים הייחודי של כל שכונה ורובע בעיר, שמתבלים את הספר בטאץ' מקומוני כמעט, הוא רכש בשנים שבהן חי בעיר (משפחתו עברה לשם מתוניסיה כשהיה קטן. היא עלתה לארץ כשהיה בן 11 והתיישבה באשדוד. ב-1999 הוא חזר לשם לתקופה של שלוש שנים, וכאמור הוא חי בפריז גם היום ומשמש ככתב "הארץ" בעיר). את הקריירה העיתונאית שלו התחיל אלפון ב־1984 ככתב בשבועון הפוליטי "כותרת ראשית", וארבע שנים לאחר מכן החל לפרסם טור ביקורת תרבות ב"הארץ". ב־1992 הוא מונה לעורך התרבות של
העיתון, אז ייסד את מוסף "גלריה". בסוף הניינטיז הוא ערך את "מוסף הארץ" במשך חמש שנים ואז, כאמור, עבר להתגורר בפריז.

אלפון חזר ל"הארץ" ב־2008, הפעם כעורך הראשי, ושימש בתפקיד עד 2011. במקביל לעיתונות הכתובה הוא פלירטט גם עם סוגי מדיה נוספים כשהנחה תוכנית בשם "נספח תרבות" בערוץ 2 בתחילת שנות האלפיים, הקים לפני שלוש שנים עם הסופר אתגר קרת את המיזם "סטורי ויד" שמחבר את הספרות עם מדיומים חדשים וערך במשך תקופה את כתב העת האינטרנטי "אלכסון". אלפון נישא בשנית השנה לעיתונאית ליטל לוין, אותה הכיר בתקופתו כעורך "הארץ".

אתה מתאר בספר את שגרת העבודה של אגף ההאזנה ביחידה כשעמום נורא שגורם לאנשים לחפש ריגושים ומביא לא פעם לפשיעה. יש הבדל בין זה לבין חי"רניק משועמם במחסום?

"כן, יש הבדל. חי"רניק שמשועמם שמונה שעות במחסום עלול להיגרר למשחקים בנשק, למשל, שזו בעיה רצינית אבל היא מסכנת רק אותו או את מי שעומד לידו. להבדיל, חייל משועמם ב-8200 מוצא עצמו מול מחשבי על עם יכולות אדירות ומתחיל להעלות בראשו כל מיני דרכים להפגת השעמום שיכולות להזיק לרבים, לא רק לעצמו. לא סתם אני מודה בסוף הספר לחבריי ליחידה שהצילו אותי בעבר. היו לי כמה מקרי שעמום שהביאו לרעיונות רעים שיכלו להסב נזק אדיר, וברגע האחרון הם בלמו אותי".

ספרו של אלפון מזכיר, אם כי בדרך אגב, גם את מכתב הסרבנים של המילואימניקים מ־ 8200 משנת 2014, פרשה שגררה גינויים חריפים מקואליציה ומאופוזיציה כאחד. הסרבנים כתבו שאינם מוכנים להמשיך לבצע פעולות מודיעיניות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית כי מערכת הביטחון משתמשת במידע הזה כדי להפוך אזרחים למשת"פים וכדי לרדוף פוליטית חפים מפשע.

"בתקופתי ביחידה האוכלוסייה הפלסטינית לא ממש הייתה יעד מודיעיני של 8200 ", מספר אלפון. "אני חושב שזה מראה את העיוורון של ישראל, לחשוב שזה בסדר להאזין לאזרחים פלסטינים ואז לסחוט אותם באמצעות המידע שעלה מההאזנה. מאוד לא אהבתי את התגובה של בוז'י ושלי יחימוביץ' לפרשה הזאת. אני ובוז'י שירתנו יחד ב־8200 במשך כשנה וחצי, ובמקום לצאת גבר ובתור בוגר היחידה להזמין אליו את הסרבנים כדי לשמוע אותם ולהבין את טענותיהם – הוא גינה אותם מיידית. ואז שעתיים אחר כך באה שלי יחימוביץ' בקטע מטורלל לחלוטין ופשוט ירתה במילואימניקים האלה בתת מקלע וטענה שהם משקרים".

יחימוביץ' כתבה, בין השאר: "לדברי הבלע שלכם על האזנה מכוונת לשיחות סקס ושאר שטויות מן הסוג הזה אין קשר למציאות. אתם מכפישים לשווא את חבריכם ביחידה. במהלך השבת דיברתי עם כמה וכמה מהם, אנשים מוסריים לא פחות מכם. הם חשים כלפיכם זלזול וגם כעס".

"אני לא מכיר את החומרים הספציפיים שבגללם הסרבנים סירבו", הוא מסכם, "אבל ממה שעולה ממכתבם נראה לי שאם הייתי משרת איתם אז ודאי הייתי חותם בעצמי על מכתב כזה. ואת זה אני אומר בתור בוגר 8200 שלא מתחרט על כלום בשירות שלו, אפילו להפך".

שמע, נראה לי שעוקבים אחריי

ובחזרה לפריז. מאז חודש מרץ האחרון מסקר אלפון את התפתחות משפטו של המיליונר הצרפתי־יהודי ארנו מימרן, שחשוד בגנבה של כ־280 מיליון אירו משלטונות המס של האיחוד האירופי. לפני יותר מחצי שנה התעורר אלפון בדירתו ברובע ה־20 של פריז ועבר על כותרות הבוקר של אתרי החדשות המקומיים, אולי אף זלל קרואסון טרי תוך כדי ואז התפייט על ריחו כמחווה ליואב טוקר. לפתע צדה את עינו ידיעה שחשפה את אלבום התמונות הפרטי של מימרן. בין צילומים של האיש עם סלבס כמו פאף דדי ובר רפאלי, קלט אלפון תמונה נוספת ומפתיעה של מימרן סועד ארוחת בוקר לצד ישראלי זחוח עם חולצת כפתורים פתוחה למחצה.

הישראלי הזחוח הזה עונה לשם בנימין נתניהו. אלפון מיהר להתקשר לכתב שפרסם את הידיעה, פבריס ארפי מהאתר מדיהפארט, שסיפר שבאמתחתו חומרים על הקשר בין מימרן וראש ממשלת ישראל שלא פורסמו באתרו כי זה לא מעניין במיוחד את הצרפתים.

בסוף מרץ פרסם אלפון את החומרים של ארפי ב"הארץ". מהממצאים עולה שמימרן תרם לנתניהו במרוצת השנים סכומי כסף גדולים ואף השאיל לו כמה פעמים את דירת היוקרה שלו ברובע ה־16 של פריז ומימן את חופשותיו בריביירה. במאי האחרון העיד מימרן במשפטו שתרם בעבר לנתניהו מיליון אירו למימון קמפיין בחירות, ואחר כך שונתה גרסתו למיליון פרנק צרפתי. נתניהו הכחיש הכל בשלב ראשון ואחר כך שינה גרסה וטען שקיבל ממימרן רק 40 אלף דולר, שהועברו לקרן שפתח עבור מדינת ישראל בימים שהיה "אדם פרטי". בפנקס הטלפונים הפרטי של נתניהו מתחילת שנות האלפיים, שבו מופיעה רשימה של תורמיו, מצוין שמו של מימרן תחת ארנו.

אנחנו יודעים את זה כי לרביב דרוקר יש עותק של הפנקס, השד יודע איך. כך או כך, הפרשה כרגע בהמתנה עד שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יחליט אם יש מקום להגיש כתב אישום נגד נתניהו. אי החוקיות הפוטנציאלית נובעת מחוק מימון מפלגות, שקובע שהסכום המרבי שרשאי מתמודד בבחירות לכנסת לגייס מתורם פרטי אחד הוא 12 אלף ש"ח, ובהתמודדות בפריימריז – עד 45 אלף ש"ח.

במקריות די מדהימה, הטרפת של הפרשה הזאת תפסה את אלפון בשלבי הסיום של כתיבת הרומן, שכאמור מתרחש בעיר ומרכיביו מזכירים את תיק מימרן: העברות כספים, האזנות סתר, ראש ממשלת ישראל, מיליונרים יהודים, יחידת המודיעין 8200 (המופקדת על איסוף ופיצוח צפנים) וצמרת צה"ל. הערבוב בין המציאות לבדיה טלטל את אלפון ויצר אצלו חשדנות מוגברת. לטענתו הוא לא גלש לפרנויה, אם כי בדומה לאחת הדמויות בספר מצא עצמו מחליף כרטיסי SIM בסלולרי שלו במהלך היום ומשתמש בכמה מכשירים שונים.

"היו שלושה אירועים שונים במהלך העבודה על התחקיר שאני ופבריס היינו משוכנעים שעוקבים אחרינו", הוא מספר. "המדהים הוא שבשלוש הפעמים יצא ששנינו התקשרנו זה לזה ממש באותה הדקה ואמרנו 'שמע, נראה לי שעוקבים אחריי', וזה בזמן שהיינו בשני קצוות שונות של העיר".

מה חשדת בדיוק? שנתניהו או מישהו מאנשיו מאזינים לך?

"לא, אני לא חושב שביבי עצמו מאזין לי, אבל אין לדעת היום איפה יצוצו דבריך פתאום. האם יהיה זה האקר רוסי שיעלה עליהם כמו במקרה הילרי קלינטון או גורמים מהפוליטיקה הישראלית שיאזינו לך, או אולי מישהו מאנשיו של ארנו מימרן. יש הפקרות אדירה בכל מה שקשור למערכות המפקחות של המדינה ושל מדינות בכלל, ולכן הכל אפשרי".

בספר אתה מתאר תרחיש שבו המודיעין הישראלי פועל בין השאר עבור שירות האינטרס של מקורבים לגורמי כוח בפוליטיקה. אתה חושב שזה אשכרה קורה, לדוגמה שנתניהו אומר ל־8200 "תאזינו לשיח' הקטארי הזה כי לשלדון אדלסון יש עסקים איתו והוא צריך עליו מידע"?

"זו שאלת מיליון הדולר שהספר מעלה, ולדעתי כרגע זה עדיין לא קורה. שמע, כשאתה כותב מותחן פוליטי אתה מנפח את המציאות באיזה 20־30 אחוז לפחות, ואני יכול להגיד לך שבספר
הזה ניפחתי בעשרה אחוזים בלבד, לא מעבר. אני חושב שהסכנה שיקרו דברים בסגנון מה שתיארת, בלי קשר לשמות הספציפיים שהזכרת, היא ברורה ומיידית. היעדר הגבולות של ראש הממשלה הספציפי הזה, ובכלל היעדרם של גבולות ושל הפרדת הרשויות בישראל, מזרזים את היום שמישהו בלשכת ראש הממשלה ישתמש במערך המודיעין למען תורם או מישהו אחר בעל כוח, וצריך לזכור שמדובר באחת ממערכות המודיעין החזקות בעולם".

זה קצת קרה בפרשת הרפז. בכירים במערכת הביטחון השתמשו שם ביכולות ביטחוניות עבור האינטרסים הפרטיים שלהם.

"לגמרי. הרבה אנשים אמרו לי שאני מתאר בספר מציאות צינית ולא אמינה, אבל מספיק לשלוח להם את הכתבות של פרשת הרפז כדי להראות להם שדבר כזה כבר קרה. אתה שואל את עצמך אם ישראל יושבת על יסודות דמוקרטיים יציבים מספיק כדי שתוכל להתאושש בעתיד מההתדרדרות הזאת, כמו שקרה באיטליה ובארצות הברית אחרי עידני ברלוסקוני וניקסון, שבהחלט חצו את הקווים האלה. התשובה לא מעודדת. התשתית הדמוקרטית של ישראל גם ככה רעועה, עם הכיבוש והיעדר החוקה ודברים נוספים".

אפרופו שלדון, בתקופתך כעורך "הארץ" הנהגת מדיניות של הימנעות מעיסוק בכלי תקשורת אחרים מעל דפי העיתון. בדיעבד, לנוכח התפקיד המרכזי ש"ישראל היום" ממלא בפוליטיקה הישראלית ובהחלטות של נתניהו, זו הייתה טעות?

"מה שהתנגדתי לו בזמנו היה עיסוק ברכילות ברנז'ה, לא תחקירים על כלי תקשורת. רציתי למנוע מצב שעורכים בעיתון יענו לאייטמים ממדורי ברנז'ה מעל דפי 'הארץ', ובאמת נאלצתי למנוע את זה כמה פעמים כי הפיתוי גדול. לגבי שלדון, הלוואי שהיינו מפרסמים אז תחקיר ראוי על הקשר בינו לנתניהו. אני חושב שהזיהוי המוחלט של ראש ממשלה עם תורם אחד מיליארדר הוא בעייתי מאוד, עוד לפני שמדברים בכלל על 'ישראל היום' ועל האינטרסים של שלדון במתווה הגז ובכלל. המצב שבו ראש ממשלה תלוי באדם אחד הוא סכנה לדמוקרטיה".