האקדמיה למדעי הטרול

הרבה אנשים לא אוהבים לשמוע את מה שיש לפרופסור אמיר חצרוני (45) להגיד. קצת כמו להקשיב לצליל של שגרירת ציפורניים על לוח או לצ’יוואווה שלא מספיק לצווח על כולם בבית קפה בשמן שאתה מנסה לעבוד. כשהוא אמר בשנה שעברה על משה סילמן בזמן שהוא גסס בבית חולים ש"ייתכן שנפטרנו בזול מפרזיט", הוא הפך בן רגע לאויב המחאה ולסמל של פשיטת הרגל המוסרית שהשמאל מייחס לאוניברסיטת אריאל. לאחרונה, כשכתב מאמר באתר וואלה!, שבו יצא להגנתו של עמנואל רוזן והתבטא נגד החוק למניעת הטרדות מיניות, הוא זכה שוב לקיתונות של זעם, הפעם מכיוון הפמיניסטיות.

הוול שלו בפייסבוק שקוראת לפיטוריו ולהחרמתו. כנראה שהדבר שהכי מרגיז את כולם הוא שברור שחצרוני נהנה מתשומת הלב שהוא מקבל ושואב סיפוק גדול מלהרתיח את דמה של הברנז’ה התל אביבית השנואה עליו כל כך, אף על פי שהוא עצמו גדל מטר משדרות רוטשילד, ךמד באירוני א’ ושירת ב"מחנה". אז איך זה שמישהו תל אביבי כל כך הפך לאחד האנשים הכי אקסצנטריים וקיצוניים בבלוגספרה ובאקדמיה הישראלית? פרופסור שהוא כל כך אאוטסיידר, עד שהאוניברסיטה היחידה שהסכימה לקבל אותו לא נמצאת אפילו בגבולות ישראל.

קבענו להיפגש בביתו שבכרמי יוסף, בקאנטריסייד הישראלי הידוע כשפלה. כשחניתי בשביל החצץ הוא כבר חיכה לי בחוץ עם שני כלביו. לאחר סיור קצר בין עצי המייפל והגינקו היפני שצומחים לו בגינה, עברנו לאוסף בתי העץ המזרח אירופיים ומודל הרכבת החשמלי ששוכבים אצלו בסלון, לצד סוס נדנדה מיובא מסינגפור וקיר צבעוני עם ציורים של דודו טופז, סטלין, מרגרט תאצ’ר, ג. יפית, אנה פרנק ועוד כל מיני דמויות רנדלומליות. בחירה עיצובית מוזרה לכל הדעות, אבל מחצרוני לא ציפיתי למשהו אחר.

אחר כך אנחנו מתיישבים על הגג והוא מראה לי קטעים מספרו, "פיצוחים", שאמור לצאת בספטמבר בהוצאת ידיעות ספרים. הוא מתכחש לכך שזה ספר אוטוביוגרפי, אף על פי שהגיבור הוא ילד בשם אמיר חצרוני שגדל בשנות ה-80 בתל אביב ומצליח יותר בשעשעוני טריוויה מאשר עם בחורות. "אני גר פה בעיקר מסיבות אידיאולוגיות, כלומר בגלל שאני מתעב את תל אביב", הוא אומר לי כשאני שואל אותו למה עזב את הביצה. "אני מתעב כמעט כל דבר שקשור אליה – את האקלים, את החזות שלה וכמובן גם את האנשים. יש בחבורת רוטשילד הזאת משהו שבפירוש מגעיל אותי. הם אנשים מנופחים מחשיבות עצמית, שחושבים שאלוהים נוזל להם מהביצים כי הם עשו פעם סרט קצר שהקרינו אותו בפסטיבל סאנדנס, ושתפיסת העולם שלהם פרזיטית לחלוטין. הם מצפים שייתנו להם את השמש, את השמיים וגם את הגז שמתחת לאדמה. הם מתלוננים שהם למדו פילוסופיה סינית ולא הולך להם בחיים. כאילו, סליחה, מישהו הבטיח לכם משהו? קיבלתם לימודים די מסובסדים, למדתם מקצועות שאין בהם פרנסה, זאת הייתה הבחירה שלכם. זהו, סה טו".

אף על פי שבאקדמיה הוא מלמד בבית הספר לתקשורת וחוקר השפעות של מין ואלימות בטלוויזיה, חצרוני ידוע בזכות ההשקפות הליברטריאניות שלו. לפי גישה זו, שדומה לליברליזם הקלאסי, המדינה צריכה להגביל כמה שפחות את החופש של הפרט, שיש לו זכות קניין מלאה על גופו ועל רכושו ושהוא רשאי לעשות בהם כרצונו. מהתפיסה הזאת נגזרות רוב עמדותיו שעליהן הוא מרבה לכתוב בכלי התקשורת השונים, החל מההתנגדות לחוק איסור צריכת זנות, לקצבאות ילדים ולקיומה של רשות השידור, ועד לעמדות פחות צפויות כמו תמיכה בוועדי עובדים ובאזרוח עובדים זרים. "אני בסך הכל בא ואומר שהמדינה צריכה להתערב בצורה מינימלית. אנשים לא נולדו שווים. אנחנו לא גבוהים באותה מידה, לא יפים באותה מידה, לא חכמים באותה מידה, ולכן אין גם שום סיבה לחשוב שאנחנו צריכים לקבל את אותה משכורת, לגור בדירות באותו גודל ולטוס אותו מספר של פעמים לחו"ל".

זה שאנשים לא נולדו שווים, זה אומר שלא צריך לתת להם שוויון הזדמנויות? מה שטבעי הוא מה שראוי?

"שוויון הזדמנויות זאת פראזה שחוקה שלא יכולה להתקיים דה פקטו, כי אנשים לא נולדו שווים. אם אתה רוצה להשוות אנשים בכסף, בוא נלך עם זה עד הסוף. בוא נהנדס את כולנו ככה שניראה בדיוק אותו הדבר. זה הוגן שבר רפאלי יפה יותר מאורטל בן דיין? לא. זה הוגן שאני נמוך? לא. אבל ככה זה ואין שום סיבה שזה ישתנה".

אז אתה לא רואה בעיה עם זה שישראל היא המדינה הכי ענייה ב־OECD?

"אני לא קונה את דוח העוני. אני מסכים שיש בחברה הישראלית פערים גדולים, אבל רוב האנשים שחיים לכאורה מתחת לקו העוני הם לא באמת עניים. יש להם מחשב, אינטרנט, טלוויזיה, הם יכולים לקנות תותים – יש להם חיים לא רעים. הפערים הם אלה שמנקרים עיניים. דוח העוני הוא דוח קנאה, גם אני מקנא לפעמים בשרי אריסון. אבל עם כל העוני שיש פה, אני לא חושב שמישהו בארץ היה רוצה להיות במצב של מקסיקו. אסור לבלבל בין פערים גדולים לבין עוני".

בדיעבד, כשאתה מסתכל לאחור על מה שאמרת על משה סילמן ובידיעה שהוא מת כמה ימים לאחר מכן, אתה לא מתחרט על זה? אין שום ייסורי מצפון?

"אני עומד מאחורי כל מילה. היה פה מישהו שלא עבד ורצה לחלוב את המדינה. אני לא מקבל את גישת ה'תנו לי' הזאת. זאת גישה פרזיטית. יש פה בן אדם שפשט רגל שוב ושוב, שהיו לו חובות למדינה – אין לו למי לבוא בטענות חוץ מלעצמו. אם הוא היה צריך איזושהי עזרה, זאת עזרה פסיכיאטרית, כי אדם ששורף את עצמו הוא לא אדם בריא בנפשו. מבחינתי מגיעה לו מיטה בבית חולים פסיכיאטרי וזה הכל, מעבר לזה אני לא חייב לו כלום. אני לא בעד שאנשים יגוועו פה ברעב, אני לא איין ראנד. אבל אני גם לא בעד שנתחיל לחלק פה קצבאות לכל מי שמסכן, כי בסופו של דבר אני, הברון חצרוני, צריך לשלם את החשבון. נמאס מאנשי האוהלים האלה. כשהמחאה פרצה אימא שלי הייתה מאושפזת בבית חולים סיעודי לא רחוק, אז הייתי עובר שם פעמיים ביום. ישבתי איתם, דיברתי איתם, וההתרשמות שלי הייתה שהאנשים האלה חושבים שהכל מגיע להם. מחאת העגלות, מחאת העובדים הסוציאליים, מחאת הפסיכולוגים – כולם פתאום נורא מסכנים. האנשים האלה לא מבינים שמי שהם דורשים ממנו כסף זה לא ביבי, אלה אנשים כמוני, ולי לא בא לשלם להם".

אני לא יודע אם אימא שלך נפטרה או לא, אבל אם הייתי אומר עליה שנפטרנו בזול מפרזיטית, זה לא היה מפריע לך?

"היא נפטרה, אבל אני שילמתי על האשפוז שלה! סילמן לא שילם על כלום".

הפרס של ענת קם

כליברטריאן, אתה צריך להיות הראשון שיתקומם נגד הכיבוש. הרי החירויות הכי בסיסיות של הפלסטינים נשללות מהם, כולל חופש התנועה והקניין על אדמותיהם.

"אני לא חושב שהמדינה מחויבת לעם אחר שחי מחוץ לגבולותיה. אני לא חייב לתת לג'ומע להיכנס לשטחי הריבונות שלי ולעבוד פה אם אני לא רוצה. אני גם לא חייב לתת לו להשתמש בשדה התעופה שלי. מבחינתי, שילך לירדן או למצרים. אני לא מודאג מזכויות הפרט של הפלסטינים, כי זה לא העם שלי. אני עדיין חושב שצריך להחזיר שטחים והרבה, אבל לא כדי לעזור למקופחים אלא כי זה יהיה דיל טוב. בתנאים מסוימים אני מוכן אפילו לוותר על אריאל ולהעביר את האוניברסיטה למקום אחר. אם אתה מדבר על שלום אמת סופי מוחלט, סיום כל הסכסוך, אז לא אריאל צריכה להיות אבן הנגף. לצערי, אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות, אני לא חושב שזה יכול לקרות".

איזו הצדקה בכלל יש לקיומה של אוניברסיטה כמו אריאל, שמוקפת בכבישי אפרטהייד ושמונעת מפלסטינים תושבי השטחים ללמוד בה? אוניברסיטה שעצם קיומה נוגד את החוק הבינלאומי?

"קודם כל, זה לא כביש אפרטהייד, אני נוסע כל יום על כביש 5 – ככה שאני יכול להבטיח לך את זה. דבר שני, סטודנטים פלסטינים לא יכולים ללמוד באריאל כמו שהם לא יכולים ללמוד בתל אביב, אין פה שום הבדל. אני לא חושב שאני מחויב לתת לפלסטינים ללמוד באריאל, כמו שהם לא מחויבים לתת לך ללמוד באוניברסיטת רמאללה. מבחינתי אין עם זה שום בעיה. אם הממשלה החליטה לקדם אוניברסיטה באריאל, בעיניי זה לגיטימי כי זה רצון העם. עובדה שכל הממשלות האחרונות קידמו את הבנייה באריאל, ולא רק ממשלות הימין".

הרבה אנשים חושבים שלא צריך לתת במה לאדם כמוך וקוראים לפיטוריך מאוניברסיטת אריאל. אתה חושב שאתה ראוי ללמד במוסד אקדמי?

"בוודאי שאני ראוי! בגלל זה אני כל כך מתעצבן כשאנשים פוסלים אותי בגלל המקום שאני מלמד בו וכותבים לי בפייסבוק דברים כמו 'יש לציין שהסטטוס הזה נכתב על ידי פרופסור מאוניברסיטת אריאל'. שיהיה ברור, אני חוקר מצוין. קיבלתי את הפרופסורה שלי מהמל"ג בירושלים, מההכי שמאלנים. לא מאלוף פיקוד מרכז, לא ממל"ג יו"ש ולא מהרב לוינגר. קיבלתי את זה כי המחקרים שלי היו טובים. אבל אני עושה הפרדה מאוד ברורה בין המחקרים שלי לבין האמירות הציבוריות והכתיבה הפובליציסטית שלי, אלה דברים מאוד שונים. מי שלא עושה את ההפרדה הזאת, זאת רק אותה מאפיה שמאלנית".

עכשיו אתה המקופח?

"תשאל את עיתון 'הארץ' למה באופן שיטתי הם מסרבים לפרסם טקסטים שלי. אני שונא את העיתון הזה בגלל הצביעות שלו. הוא לכאורה מתיימר להיות שופר הדמוקרטיה, אבל בפועל אין בו מקום לאנשים עם דעות שחורגות מהמיעוט השמאלני הזעום שהוא מייצג (מעיתון 'הארץ' בחרו לא להגיב – א"פ). זה דבר שצריך להגיד לטובת אוניברסיטת אריאל – ששם לא מפלים אנשים על רקע דעותיהם. אני לא יכול להוכיח לך שבאוניברסיטת תל אביב או בבאר שבע כן מפלים, אבל אני יכול להגיד לך שאם במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת באר שבע יש 11 אנשים, ומתוכם תשעה חותמים על כל מיני עצומות נגד שירות בצה"ל, אז אתה מבין שהמדגם הסטטיסטי פה הוא כל כך מעוות שזה אומר שחבר מביא חבר".

אז כשזה מגיע אליך אתה בעד שוויון הזדמנויות.

"אני נגד סתימת פיות. אני גם מתנגד בצורה חריפה לסתימת פיות למרצים מהשמאל. חתמתי על עצומות בשביל המרצים האלה בבן גוריון ואני אמשיך לחתום, ושלא תחשוב שזה מקנה לי איזו פופולריות רבה איפה שאני עובד. אני חושב שענת קם לא צריכה לשבת בכלא, אלא שצריך לתת לה פרס על מה שהיא עשתה. עצם זה שהיא הביאה מסמכים לאור השמש, דרך צנזורה ישראלית מסודרת, בלי לפרסם את זה בחו"ל או באינטרנט, זה דבר שהוא לגיטימי".

מה גרם לך לצאת להגנתו של עמנואל רוזן?

"באופן כללי אני נגד החוק להטרדות מיניות, כי זה חוק שמתעסק בזוטות. אני לא חושב שזה מתפקידה של המדינה להיכנס לחדר המיטות של אף אחד. לא מזמן התפרסם סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה שבו 58 אחוז מהנשים אמרו שקל מדי להעליל הטרדות מיניות על גברים, ככה שאפילו בקרב נשים אין רוב שתומך בחוק הזה. במקרה של עמנואל רוזן, הרושם שלי הוא שמדובר במחזר דה־לה־שמאטע, לא יותר גרוע מהרבה אחרים, וכמות ההתעסקות בזה היא בלתי נסבלת. במקור לא היו תלונות למשטרה, רק כל מיני בובה מייסעס על זה שהוא חיזר ככה או אחרת, והקימו צוות חקירה שלם בשביל הדבר הזה. זה לא פרופורציונלי. אי אפשר שכל המשאבים של מדינת ישראל, כולל המשטרה, בתי המשפט והתקשורת – הכל ירוץ סביב האס. אם.אסים של עמנואל רוזן".

לפי העדויות רוזן גם הופיע בבתים ללא הזמנה, איים על חלק מהנשים שיהיו השלכות אם הן לא ייעתרו לחיזוריו, כפי שאתה קורא להטרדות שלו, וגם חשף לפחות לאחת מהן את איבר המין שלו. זה לא נראה לך כמו דבר חמור שצריך לחקור אותו?

"לא, זה לא דבר חמור. זה נופח לממדים בלתי סבירים. מה הופך הטרדה מינית לכל כך שונה מסתם הטרדה? אם מישהו היה שולח לך כל היום הודעות שהיה כתוב בהם 'תעשה עליי כתבה', ואתה היית עונה לו 'לא רוצה' אבל הוא היה ממשיך לשלוח, זה היה סוף העולם? לא. בסופו של דבר היית מתעלם או חוסם את המספר שלו. אז למה פה זאת צריכה להיות עברה על החוק? חוץ מזה, אני לא חושב שבמקרים כאלה זה מתפקידה של המשטרה ליזום חקירה. אם אנשים לא רוצים לדווח, זאת זכותם. צר לי, אבל אני לא רואה את המפלצת העמנואל רוזנית הזאת שכולם מדברים עליה. אני בטוח שאם נחפור באס.אם.אסים שכתבנו לאורך החיים שלנו, נמצא הרבה חרא. אז מה? זה באמת דבר כל כך מינורי".

ומה עם לצלם מתחת לחצאיות של עובדות שלך? זה גם מינורי?

"זה פאול טכני, אבל בעיניי זה לא כזה חמור. יש דברים הרבה יותר חמורים במדינה הזאת. אז זה משפיל, אז מה? מוב און. זה כמו הנשיקה של חיים רמון. כמה אפשר להתעסק בשטויות כמו אם הוא נישק אותה בפה סגור או פתוח ואם הייתה מעורבת בזה לשון? על זה מקימים צוות חקירה מיוחד עם עדים בקוסטה ריקה? זה משהו לא ריאלי. זאת מדינה שאיבדה את עצמה לדעת ומתעסקת רק במה שמטריד קומץ פמיניסטיות רדיקליות. בגלל זה אני ממליץ לעמנואל רוזן, אם אין נגדך עדיין צו איסור יציאה מהארץ, שתיקח את הרגליים שלך וטוס לתאילנד. תשב 20 שנה באיזה אי, כי למשפט צדק אתה כבר לא תזכה".

זאת לא הייתה ההסתבכות הראשונה שלך עם הפמיניסטיות. בחודש שעבר, למשל, פרסמת בפייסבוק תמונה של נשים ממצעד השרמוטות וכתבת "כמה מיואש צריך להיות גבר בשביל לרצות לעשות משהו מיני או אפילו מיני למחצה עם הבחורות המקסימות בתמונה?".

"מה שקרה זה שהיה מצעד, שהוא בעיניי לגמרי לגיטימי כסוג של הפגנה פוליטית, ואותן שרמוטות אמרו 'אנחנו נתלבש איך שאנחנו רוצות ובכל זאת לא ייגעו בנו'. זכותן לומר את זה, וזכותי לומר שהדבר הזה לא יפה ברמה האסתטית ואפילו מכוער. כשאתה רואה את הנשים האלה חושפות את הגוף שלהן, זה לא נעים. זכותי להביע דעה כזאת. מעולם לא אמרתי שאני בעד אלימות נגד נשים, נהפוך הוא. אמרתי שלעניות דעתי לנשים במצעד השרמוטות לא נשקפת סכנה כזאת. פשוט אין שם פיתוי גדול".

מאיפה מגיע הצורך הזה שלך לייצר כל הזמן פרובוקציות? לא התייחסו אליך בתור ילד אז עכשיו אתה מכריח את כולם להתייחס אליך? זה הסיפור?

"עזוב, אל תעשה לי פסיכולוגיזציה סטייל אורטל בן דיין. אני באמת חושב שאני מהשורה הראשונה של אנשי הרוח בישראל, לפחות מבחינת המקוריות שלי. אין הרבה אנשי אקדמיה שיש להם דעות מקוריות כמו שלי. ובכל זאת, אני לא מקבל את הכבוד שמגיע לי. אז מן הסתם זה דוחף אותי להיות יותר ויותר קיצוני ולשנוא את המוסד הברנז'אי התל אביבי, וזה בסדר. אתם תמשיכו לשנוא אותי ואני אמשיך לשנוא אתכם".