יש להם על מי להישען

הזוגיות של דדי ברון ושלומי מושקוביץ, יוצרי ההצגה "הם יורים גם בסוסים", מאפשרת להם להתמודד עם הצורך להתפשר

17 בספטמבר 2013

דדי ברון ושלומי מושקוביץ ראויים לתואר הפאוור קאפל של התיאטרון הישראלי בשני העשורים האחרונים. היא מחלקת את זמנה בין עבודות בימוי בגרמניה, שם הפכה כבר לבת בית, לבין דילוג בין רוב התיאטראות המקומיים. הוא כותב, מתרגם ומעבד ללא הפסקה, חלק גדול מהזמן בשיתוף עימה. בשבוע שעבר עלתה בקאמרי ההצגה "הם יורים גם בסוסים", עיבוד של מושקוביץ, בבימויה של ברון, לרומן של הוראס מק'קוי, שעוסק בתחרות ריקודים מרתונית על רקע המשבר הכלכלי בארצות הברית בשנות ה־30 של המאה הקודמת. מתחת לתחפושת התקופתית והמוזיקלית הנוצצת, מסתתרת אחת ההצגות הביקורתיות והנוקבות שעלו בזמן האחרון בתיאטרון המקומי. "מה שההצגה מתארת היא בעצם התחלה של הריאליטי", קובעת ברון. "מצד שני, היה לנו חשוב לשמור על הריחוק של ארצות הברית בשנות ה־30 ולתת לדברים להדהד מבלי להפוך את זה למשה ואיציק, שרוקדים ריקודי עם".

מאיפה נובע החיבור שלכם לחומר?

מושקוביץ: "ב־2001 דדי הזמינה אצלי את המחזה, כי היא הרגישה שהתיאטרון הוא הפורמט הנכון לחומר. כתבתי אותו לכיתה מסוימת בסטודיו יורם לוינשטיין, וכשההצגה עלתה שם היא קיבלה תהודה מאוד גדולה שהפתיעה אותנו. תיאטרון חיפה מיהר לקנות את הזכויות, אבל לא הצליח להרים את ההפקה – הרבה בגלל צוות השחקנים הגדול שהיא דרשה – ולא הסכמנו להתפשר בנושא הזה. אחר כך הזכויות עברו לבית ליסין וגם שם זה לא עלה בסוף. לפני כמה שנים הבאנו את המחזה לקאמרי. עמרי ניצן, המנהל האמנותי, מאוד אהב אותו, אבל רצה לחכות לעיתוי הנכון. פתאום, לפני חצי שנה, רגע לפני שהיינו צריכים להתחיל חזרות על מחזה מקורי חדש שלי, הוא הזמין אותנו למשרד ואמר שנוצרה קונסטלציה בתיאטרון שמאפשרת לו לתת לנו 20 שחקנים עבור ההפקה. לזה הצטרף גם ההקשר האקטואלי החזק של המחאה החברתית ולעומת זאת השתוללות הריאליטי. ההזדמנות הזאת להרים הפקה אמנותית־איכותית גדולה קסמה לנו, והלכנו על זה".

ברון: "החומר הזה מאפשר ליצור אירוע תיאטרוני, וזה מאוד מרגש אותי. יש כאן שילוב בין טקסט, פיזיות ודרמה, וזו גם מראה פוליטית למה שקורה היום בישראל".

מתוך "הם יורים גם בסוסים":

יש בהצגה אלמנט חזק של שואו בימתי, לצד דרמה חברתית נוקבת. איך נמנעתם מלהפוך את העבודה להצגה בידור?

ברון: " אין ספק שיש בהצגה הזאת שואו, אבל זה שואו אכזרי. הוא חלק מהמניפולציה. מבחינת הנהלת הקאמרי אני חושבת שקיבלנו תמיכה באיזונים הנכונים, ולא הייתה כפייה או הנחיה ליצור משהו שאינו נמצא בתוך החומר. אני גם לא מרגישה לחץ לתקשר עם הקהל בכל מחיר".

מושקוביץ: "ניסינו ליצור בהצגה איזון בין המשעשע, הדרמטי והפוליטי. עם זאת, אין ספק שלהשמיע את הקול האישי שלך בתוך תיאטרון ממוסד בארץ זה מאבק שאנחנו חיים אותו כל הזמן ועוזר לנו מאוד שאנחנו מתמודדים עם זה ביחד. אם פעם בשלוש או ארבע שנים יוצא לנו ליצור הצגה שהיא באמת שלנו, דיינו".

דדי, כמי שעובדת הרבה בתיאטרון הגרמני, שנחשב במידה רבה למוביל בעולם, האם תוכלי להתייחס להבדלים בין העבודות שלך שם וכאן?

ברון: "בגרמניה אני עובדת כשהשיקול היחיד הוא התמודדות עם היצירה מבלי לקחת בחשבון בכלל קהל ומבלי להתפשר אמנותית. אני עובדת בעיקר על חומרים קלאסיים כמו 'הדה גבלר' ו'רומיאו ויוליה' וזה תהליך של לימוד, חיפוש והתפתחות. במקום הזה יש לי הרבה תסכול על הפער בין העבודה שם, שיש בה איזשהו שקט, לעבודה בארץ. גרמניה היא מקום שבו התיאטרון מאפשר לך לחלום ועומד לרשותך כדי להגשים את חלומותיך. בארץ אני חולמת אחרת. כאן אני 'דדי עם גבולות', שהיא לא טובה כמו 'דדי בלי גבולות', ואני מודה שזה מרגיז אותי. אולי מכיוון שאני כן מגיעה לסיפוק אמנותי פעמיים בשנה שם, אז יש לי פחות אמביציה להילחם על זה כאן".