רון כחלילי ממשיך לנער את השיח העדתי עם סדרה חדשה. ריאיון

אחרי ההצלחה וההד הציבורי של "ערסים ופרחות: האליטות החדשות", רון כחלילי מצא את עצמו מתעורר עם הנגאובר. הוא קיווה להעיר את המזרחים מתרדמתם הדוגמטית, אבל גילה שהם מעדיפים לחיות חיים זעיר בורגניים בנתיבות. בסדרה חדשה עם השם המתריס "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מחפש את הדרך הבאה לנער את השיח. ולא, הוא לא סומך על כך שהיא תגיע ממירי רגב

רון כחלילי. צילום: יולי גורודינסקי
רון כחלילי. צילום: יולי גורודינסקי
17 בנובמבר 2016

באחת מסצנות המפתח בדוקו החדש של רון כחלילי, "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מלווה את אופיר טובול וכרמן אלמקייס, קברניטי התנועה המזרחית תור הזהב, לחוג בית שאורגן לכבודם בנתיבות. "הגענו לעיר ביום ההילולה של הבאבא סאלי", הוא מספר. "גם אני חוטא לפעמים בראייה סטריאוטיפית כלפי השבט שלי, ובמובן הזה הכנתי את עצמי מראש לדימויים שנראה בהילולה ולכל מה שאנחנו כבר מכירים מנתיבות. אבל כשיצאנו משם גילינו בעיר מעין אבו דאבי קטנה: ג'יפים, עסקי בוטיק, בתי קפה. כל הרשתות שאתה רואה בתל אביב. אתה מבין שנתיבות הפכה למשהו שהיא הכי לא הבאבא סאלי".

בחוג הבית עצמו טובול ואלמקייס חורקים שיניים אל מול בעלי עסקים קטנים ומשגשגים, אינדיבידואלים שמצאו את פינה השלווה והזעיר בורגנית בתוך הישראליות. הרטוריקה המהפכנית מהם והלאה, המזרחיות כקטגוריה פוליטית מעניינת אותם בערך כמו תחקיר של "הארץ" על התנאים במתקן חולות. הם מודיעים לחברי תור הזהב, אם ברמיזה ואם באמירה מפורשת: טוב להם בחיים אז שיעזבו אותם בשקט. את השותפים למאבק הם מוזמנים להמשיך לגייס במשמרות הערב של בית הקפה אלבי. טובול יוצא משם פסימי מאוד.

"זה לא אומר שהוא חווה שם כישלון", מסביר כחלילי (58), "העיניים שלו נפקחו. זה היה מסע התעוררות אל מול המצלמה. הוא הבין מה קרה לשבט שלו ומה גודל הפער שנמצא בינם לבינו. גם אני, כזבוב על הקיר, נדהמתי. מצד אחד לבי איתם על כך שהם השתדרגו ושסוף סוף משהו טוב קורה בפריפריה. אבל מצד שני יש לזה מחיר. אתה מפסיד את הסולידריות השבטית. אתה משלם בדה־פוליטיזציה של המזרחיות. פתאום מזרחיות היא לא מאבק, אלא רק פולקלור – להקשיב לאייל גולן ולשרית חדד. האנשים האלה חיים בנוחות עם המזרחיות שלהם אבל היא מרוקנת מכל תוכן".

בהקשר הזה יש לראות את "אכלו לי, שתו לי" בתור ההנגאובר הבלתי נמנע שאחרי "ערסים ופרחות", הדוקו הקודם של כחלילי, שחגג את המזרחיות החדשה והלוחמנית אל מול אפם המעוקם של צופי ערוץ 8. הפרויקט הנוכחי מצייר את כחלילי כמהפכן ללא עם, וככזה הוא תובע ממנו להפנות את הביקורת שלו פנימה.

"ערסים ופרחות אהובים שלי, אנחנו בבעיה", הוא אומר, "אנחנו לא מבינים שיש לנו הכוח לשנות את המדינה הזאת אף שהיום שאנחנו מפוזרים. בואו נתכנס כדי לקבל ייצוג שווה ושיהיה פה ראש ממשלה מזרחי. הזמן לא עובד לטובתנו, והפרויקט הנוכחי הוא קריאה לפעולה. יש פערים בלתי נסבלים בין מזרחים ואשכנזים, כל המחקרים מעידים על זה. אני לא איש מפלגתי, אבל הקריאה שלי, והיא אולי הקריאה האחרונה שלי לציבור המזרחי, היא: קומו אחים שלי, מישהו צריך לדאוג לכם, ומי שצריך לדאוג לכם זה רק אתם. אל תסמכו על ביבי, הרצוג ואפילו לא על מירי רגב".

התמונה הזאת לא מעידה מבחינתך על כישלון המאבק?

"המאבק המזרחי הוא לא מהפכה, ולכן קשה לקבוע אם הוא הצליח או נכשל. אנחנו לא בתקופה הרומנטית שבה מגיע מישהו עם אמירה חדשה, הופך ארגז של תנובה, עומד בכיכר העיר והאנשים שמתקבצים סביבו מבעירים לפידים והופכים את השלטון. המאבק המזרחי הוא תהליך קשה, סיזיפי, עם הצלחות ארעיות. ברור לי שיש בעיה. יש פער בין העמותות והמפלגות המזרחיות לבין קהל היעד שאותו הם מתיימרים לייצג. הקהל הפריפריאלי עובר שינויים מטורפים. הרי תמיד שואלים למה המזרחי ממשיך להצביע לליכוד, והטיעון של אנשים כמו משה איבגי מעמיד את נתניהו בתפקיד הגבר המכה ואת הציבור המזרחי כאישה מוכה. אבל היום אתה יכול לראות שהליכוד עשה טוב לציבור הזה. שלטון המערך עשה להם תהליך של הדתה, דיכא אותם, כלא אותם במכלאות. ב־40 השנים האחרונות הציבור הזה השתדרג ברמה הסוציו־אקונומית. הוא לומד במכללות, עושה עסקים. הבעיה היא שלבורגנות אין קצוות. אין לך דעה חד משמעית, אתה גמיש, אתה לא נכנס לשום הגדרה, אתה לא חילוני ואתה לא שמאל, אתה בן כלאיים כזה שאין לו קצוות".
זה דווקא טוב לשלטון, הנינוחות הפרברית הזאת.
"נכון. קצוות לא טובים לשלטון, ונשאלת השאלה אם המזרחיות כשלעצמה היא דבק מספיק חזק כדי לחבר קבוצות שהממסד דאג לסכסך. לפי 'אכלו לי, שתו לי' התשובה היא כנראה לא. אני דוקומנטריסט ש־30 שנה מתעד את השבט המזרחי, והפעם חזיתי בתמונה עגומה. האנשים האלה לא מבינים מה הכוח שלהם. הם השבט שממליך מלכים בפוליטיקה הישראלית. השבט שנתן לש"ס 19 מנדטים בשנות ה־90 ולליכוד את כוחו הנוכחי. מי שתופס אותם, תופס את אלוהים באשכיו".

גאולה גם לאשכנזים

עוד מימיו של כחלילי כעורך ערוץ בריזה המזרחי, הוא היה מדובריו הרהוטים ביותר של שיח הזהויות. חרושת הטיעונים הממוחזרת חדשות לבקרים בפריים טיים הישראלי עדיין לא הצליחה לדכא את התשוקה שבה הוא מדבר על ריקליימינג מזרחי ומיזוג מאבקים. יש לו נשמה של מהפכן, ובמידה מסוימת גם פוליטיקה מהפכנית. כל מאבק פוליטי משתקף בעיניו מתוך הפרספקטיבה השבטית, ומבחינה זו, בדיוק כפי שהמרקסיזם ביקש לגאול את הבורגנות מעצמה, פוליטיקת הזהויות של כחלילי מציעה גאולה גם לאשכנזים.

"הפחד האשכנזי מפני האשכנזיות פשוט מחריד", הוא אומר. "היא מזכירה לי את המזרחים של לפני 50 שנה. אני מציע להם להרוויח את סבתא שלהם, להרוויח את עצמם. סבתא שלכם זה לא רק קרפלך, זה עולם, זה תרבות, זה נרטיב. הממסד הציוני עשה רדוקציה גם למזרחיות וגם לאשכנזיות. אנחנו לא יודעים כלום על האשכנזיות הזאת. אל תספרו לי על הרצל, ספרו לי על מה היה לפניו. לא כולם גידלו תפוחי אדמה בשטייטל. היו אוניברסיטאות, היו הוגי דעות, היו רופאים, היה פרויד. אני מציע לכם לגלות את התרבות שלכם, אבל לא בשביל משחק הורדת ידיים, אלא כדי ששתי התרבויות יחיו זו לצד זו. למה לצמצם אותנו לשפה אחת?".

גם המבנה של "אכלו לי, שתו לי" מגלם בתוכו דחייה של אינטגרציה מכל סוג שהוא. בפרק הראשון הוא מציג דווקא את המשבר הנוכחי של הזהות האשכנזית, דרך סיפורן של דמויות כמו אורי משגב ואסף גרניט, ואילו בפרק השלישי פונה לעסוק בזהות הפלסטינית. הפרקים, שבוימו על ידי במאים שונים (את הפרק האשכנזי ביים רפאל בלולו, את המזרחי כחלילי עצמו ואת הפלסטיני מורן איפרגן), עומדים בפני עצמם, בלי להכפיפם לנרטיב על או לאמירה מסכמת. "זאת הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבה מזרחי יוצא לבדוק את השבט האשכנזי", הוא מתגאה.

"השבט האשכנזי נמצא בנקודת זמן מעניינת. מצד אחד הוא עושה קולות של נהי ובכי, 'אכלו לי, שתו לי' קלאסי, כפי שמשתקף בדיבורים של משגב על המדינה שהייתה יכולה להיות פה. האשכנזים עושים קולות של התפוררות, אבל למעשה לא קרה שום דבר. עמדות הכוח עדיין בידיהם: האקדמיה, בית המשפט, התקשורת. מה שקרה בתוך השבט האשכנזי הוא פשוט העברת הלפיד מההתיישבות העובדת של הקיבוצים להתיישבות מעבר לקו הירוק. למעשה הם חולקים את אותו האתוס ואותה הרטוריקה".

מהפכן ללא עם. רון כחלילי. צילום: יולי גורודינסקי
מהפכן ללא עם. רון כחלילי. צילום: יולי גורודינסקי

משגב דווקא די משכנע. הוא מציע להסתכל קדימה במקום שנתפלש בהיסטוריה.
"הוא מציע שנמשיך להיות עיוורים ונתכחש לשיח הזהויות, ואני מבין אותו. ההכרה בכך שאני מזרחי תובעת ממנו להכיר בזה שהוא אשכנזי, והאשכנזיות מורידה אותך ממעמד ה'ישראלי' והופכת אותך לעוד קטגוריה. ההכרה הזאת תובעת ויתור על פריבילגיות. מצד שני, אסף גרניט עובר בפרק הזה תהליך יפה. בסוף הפרק הוא מגיע לבית הוריו, שחיים בשכונה יוקרתית בירושלים, ומקבל את האשכנזיות שלו. פתאום בא לו לפתוח מסעדה בשם ברטה, על שם סבתא שלו".

בפרק האחרון הסדרה מתחקה אחר השקופים האולטימטיביים של החברה הישראלית: הפלסטינים. "הסדרה היא אנתולוגיה מנקודת מבט מזרחית, ובמובן הזה עניין אותו לבדוק את האפשרות של ברית מזרחית־פלסטינית. עד הסכמי אוסלו הברית של הפלסטינים הייתה עם הישראליות האשכנזית: מרצ, שלום עכשיו וכן הלאה – מועדון שלום אקסקלוסיבי לחברים בלבד, אנשי העולם הגדול מושיטים את היד לפלסטיני המסכן. השמאל הליברלי הלבן לא ראה את הפלסטיני כשותף אמיתי. הצעירים החיפאים שצילמנו בפרק הבינו שממועדון השלום האשכנזי לא ייצא כלום, אבל את השוק האמיתי הם חטפו מהאינטראקציה עם הציבור המזרחי: ציבור שפונה לכיוונים ימניים ולאומניים של 'מוות לערבים'. בשורה התחתונה הם מבינים שאין להם פרטנר בציבור הישראלי. בסופו של דבר מי שמרוויח מהפילוג הוא כמובן הממסד הציוני, וככה הספינה שטה והפערים ממשיכים ומתרחבים".

 

"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", שני־רביעי (21.11־23.11) 21:00, HOT8