טיים אאוט timeout

שטף דם יקר שלי: לפעמים הכאב בספורט הוא העניין האמיתי

| מאת: יובל אביבי

למה יובל אביבי מוכן להקריב את שיניו, מפרקיו, שריריו ואת הסימטריה של פניו למען ספורט שהוא לעולם לא יצטיין בו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/02/sizes/028-1_H_wo_680_382.jpg
יובל אביבי חוטף מכות (צילום: באדיבות Team Bert MMA)

את התמונה של השיניים שלי שלחתי בווטסאפ לרופא השיניים שלי, מוקדם בבוקר, כשאני בלחץ איום והלב שלי דופק, ממש אחרי האימון של 7:30. שורת הפנינים הלבנה והישרה, אחד הפיצ'רים היחידים בפרצוף שלי שאינו פגום, הופרע על ידי ברך נלהבת של יריב חזק, שעודדה את אחת השיניים התחתונות־קדמיות לעשות טוויסט קטן וסופי למדי. בדיעבד התברר אצל האורתודנטית (שנקבה בתג מחיר של מכונית יד שנייה ליישור המצב) שהן היו צפופות והדוקות מדי ורק חיפשו הזדמנות להיחלץ מאותה שורה שממנה תשחרר רק הברך. לא נעים לקבל פיצוץ לפה ולגלות שהשיניים שלך הסתדרו מחדש ובאופן קצת פחות אסתטי, אבל כשרופא השיניים שלי, שזו לו אינה הפעם הראשונה לטפל בשיניים שלי בעקבות חבלה דומה, ענה בווטסאפ "אני רואה שאתה לובש את החליפה של הקראטה", התמקדתי בעיקר: "לא, לא! זה ג'יו ג'יטסו". סדר צריך להיות.

הפציעה הראשונה שלי הייתה עיוות של שריר הלסת. לא ברור לי איך זה קרה, כנראה מעכו לי את הפרצוף טוב טוב ושריר הלסת התנפח כאילו יש לי כדור גולף בצד הפה. אחריו, מלבד השן חטפתי עד כה דלקת בכתף ימין, דלקת בכתף שמאל ודלקת במרפק, שמאז עושה "קליק" מוזר בכל פעם שאני מיישר אותו. הדלקות הופיעו יותר מפעם אחת בכל איבר ולפעמים בכמה איברים יחד – משביתות לי את שתי הזרועות והופכות משימות טריוויאליות כגון הסתבנות במקלחת למשימה מורכבת וכאובה. קריעת הרצועה בברך נמנעה ממש בשבריר השנייה האחרון בזכות יריב אדיב במיוחד. את הסימנים הכחולים שלי, שבהתחלה הקפדתי לתעד ולהעלות לאלבום ייעודי בפייסבוק, הפסקתי לצלם מהסיבה הפשוטה שהגוף שלי מכוסה בהם באופן קבוע. עניין אוזן הכרובית (חפשו תמונות, זה תענוג) טופל במהרה בפעם הראשונה שחזרתי עם שטף דם באוזן, על ידי שימוש קבוע במגן אוזניים עקב דרישת המבוגרים האחראים שחולקים איתי את חיי. על נגעי העור אני לא מפרט מטעמי התחשבות בקורא העדין, ואת הרשימה הזאת אני כותב בעין וחצי בגלל פנס חינני בעין ימין, שהעניקה לי ברך של חבר אחר למזרן.

מכל העיסוקים לשעות הפנאי שאדם בוחר לעצמו, אמנות לחימה היא בעלת עלות פיזית גבוהה במיוחד, אבל בעצם היא רק מקרה קיצון של מה שקורה לכל אדם שמתאהב נמרצות בתחביב ספורטיבי והופך אותו לחלק משמעותי מחייו. הגוף מתקומם. הגוף רוצה לישון. הגוף מאותת לנפש: "עזבי אותך משטויות, יש נטפליקס". הגוף כואב, והוא בוכה, והספורטאי בוכה איתו.

יובל אביבי

שלמות הגוף זה אובד-רייטד. יובל אביבי

חבר אצן גמר לעצמו בשחיקה את שתי הברכיים. הרופא אמר לו שבעוד 30 שנה הוא לא יוכל ללכת. החבר אמר לרופא שהוא מעדיף לרוץ עוד 30 שנה ולגמור משותק מאשר להפסיק לרוץ מיד ובאופן סופי, והעלה טיעון, לא בלתי הגיוני, שעד אז הרפואה כבר תדע לתקן ברכיים. מכר שמכור לאופני כביש עסוק זה שנים במיפוי כמה חתיכות אספלט שהתיישבו לו מתחת לעור אחרי התרסקות משפשפת במיוחד והתחילו "לטייל" בגופו. אני לא ממציא את זה, תעשו גוגל. קרוב משפחה שנהנה מכדורגל מסיבה עלומה כלשהי, מבלה בממוצע יותר זמן בצליעה מאשר לא, כי לחבריו במגרש יש נטייה מבאסת לעשות גליצ'ים ישר לתוך הקרסול הפריך שלו. ולטניס, ספורט יפה שכמוהו, יש פציעה על שמו – Tennis Elbow. הטניס לא קמצן, הוא מרשה גם לספורטאים מענפים אחרים ללקות בה, והם
נענים בהמוניהם.

מחקרים מוכיחים שספורטאים חובבים נפצעים הרבה יותר מספורטאים מקצוענים. זה כמעט חלק מהעניין: אם אתה עושה ספורט באופן חובבני – תיפצע. בארצות הברית, בקרב ילדים ובני נוער, פציעות ספורט אחראיות לכחמישית מפגיעות הראש, וזה במדינה שבה נערים הולכים לבית הספר עם רובה ציד. יש שם איזה 30 מיליון ילדים ונערים שעוסקים בספורט באופן קבוע, ולפי הרישומים הם מייצרים 3.5 מיליון פציעות משמעותיות בשנה. הן מופיעות בתדירות גבוהה בהתחלה, כשנכנסים חזק לספורט ועוד לא יודעים איך ליהנות גם באופן מתון כדי לא להיפצע ואילו אימונים משלימים צריך לבצע כדי למנוע פציעות. זה דיבור של מקצוענים: להכיר את הגוף, להקשיב לו, להבין אותו וכל זה. כן, זה נכון, אבל לא יעזור כלום: גם אם אתה המתאמן הכי זהיר ומחושב שיש, בסוף תיפצע. אתה תיפצע קשה, אתה תיפצע עמוק, זה יכאב. ונשאלת שאלה שאני שואל את עצמי כמעט מדי בוקר, בעודי מנסה לגרור שתי רגליים עשויות מג'לי לרעוד מעל האסלה: למה, לעזאזל, צריך את זה?

הספורט שם הכל על השולחן

כשהתחלתי עם ג'יו ג'יטסו חשבתי שאני צריך את זה כי גם שמאלנים צריכים לדעת להרביץ, כדי שבפעם הבאה שחבר של הצל יעקוב אחריי ואחרי אשתי בדרך הביתה מהפגנה נגד מלחמה בעזה, אני אוכל להכות ככה על החזה שלי כמו גורילה, להראות לו את השיניים, והוא יברח. אחרי כן, די מהר, הבנתי שזה מה שחיפשתי כל החיים, שזה לא תחביב אלא סגנון חיים, שזה חלק ממני. אבל אחרי תזוזת השן הגיע השלב המובס, המתוסכל, המחפש תירוצים: בואו נהיה כנים, אני לא אהיה טוב בג'יו ג'יטסו אף פעם. אני בן 37, עצמותיי יבשות ושריריי קשיחים, ועל רכבת חוכמת הגוף הנדרשת להצטיינות בספורט הזה איחרתי לעלות. היא צפרה וצפרה אבל אני התמהמהתי. בחיי, אני משלם מחיר יקר מאוד על תחביב שלעולם לא אצטיין בו. כמה טוב שיש פציעות שמאפשרות לך להיכנע, להתגלגל לפינה, להגיד: זה יותר מדי קשה, שמספקות תירוץ טוב להישאר על הספה. נוח יותר על הספה מאשר על מזרן הג'יו ג'יטסו, מאשר על אופניים בירידות סדום, מאשר בריצת מרתון בתל אביב, מאשר בתנוחה מפתלת גפיים בחדר יוגה סגור ולוהט ב־40 מעלות.

אבל בעצם הפציעות טובות בדיוק בשביל זה: הן מבהירות מהר מאוד מה המחיר שתשלם, ובכך הן אדיבות יותר מהחיים. החיים הצבועים האלה עוטים מסכה של פינוק וקלות, דרושות שנים כדי להבין כמה סבל צריך לעבור בשביל שבסוף יהיה לך טוב. ואילו הספורט – הוא שם את זה על השולחן מיד: יהיה רע. יהיה כל כך רע עד שאתם תאהבו את זה. יהיה לכם טוב רק כשחומצת החלב תשרוף לכם כל תא שריר בירכיים. תרגישו סיפוק רק כשלא תוכלו ללכת למחרת. אתם תיקחו את הגוף עד הסוף, ולפעמים הוא יפקע ויתפרק וייכשל. זה הסיפור ואין שום סוכר מלמעלה. אם אתם לא רוצים להיפצע תישארו בבית. פה זה לא החיים, כן? אף אחד לא מבטיח כלום חוץ מזה שהפציעה תגיע. היא אולי תגיע אחר כך, היא אולי תבוא באיבר מפתיע במיוחד, אבל היא תבוא ואתם תצטרכו להחליט מה אתם אוהבים יותר – את סגנון החיים החדש שאימצתם או את שלמות הגוף. וזו פתאום בחירה קלה מאוד, הפוכה למה שמרבית האנשים יעשו.

הפציעות הן איומות, הן הורגות אותך כשהן מונעות ממך להתאמן, אבל הן גם תענוג קטן, סודי, ששמור לאיזו קהילה סגורה וקצת מפגרת של מכורים. אני לא עומד לשקר פה ויש בי חלק שמתבייש בהצהרה הבאה, אבל היא אמת לאמיתה: אני אוהב את הפנס שלי. אני אוהב אותו. הוא שטף הדם היקר שלי שמתנוסס על הפרצוף שלי כמו מדליה שמפרידה אותי מכל השאר. אני אוהב את הצליעה הקטנה שלי, שבמוחי המעוות הופכת אותי למיוחד יותר, רציני יותר, מכל אותם אנשים שלא עושים ספורט כמוני.

אני יודע שמתאמנים אחרים בספורט הזה אוהבים אפילו את אוזן הכרובית (אתם אמורים כבר לדעת בשלב זה של הכתבה איך זה נראה) – היא עיטור עוז שמתנפנף להם בצדי הראש. הדלקות האלה במפרקים? הן סימן בשבילי שעשיתי את מה שהאחרים התעצלו לעשות. אני אוהב אותן. הן שלי. אני מביט באלבום הסימנים הכחולים בפייסבוק כמו שאני מביט בצילומים של הילד שלי. עשיתי משהו. כן. הלכתי עד הסוף. ואלוהים אדירים, איזה אושר, הגוף שלי עומד להתפרק. אני מופרע.

עוד בנושא: 5 ענפי ספורט מועדים לפורענות

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 55b3dc2e1049a431900a9b