טיים אאוט timeout

לא זורקים אוכל

| מאת: דוידה גינטר

על פי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם כשליש מתוך כלל המזון המיוצר בעולם הולך לאיבוד. מה אפשר לעשות כדי לעצור את הבזבוז?

צילום: שאטרסטוק

מסעדת In stock באמסטרדם הומה בשעת ערב מזמזום חרישי של סועדים. מהמטבח שמופרד בחלון זכוכית אפשר להבחין בטבחים הרוקחים את ארבע המנות המוצעות היום. כל ההתרחשות הזו אינה מונעת מאיתנו להאזין למלצרית שמתיישבת לצדנו בחביבות, ומתחילה לספר על הקונפסט הייחודי של המקום. השיחה מתארכת בכמה דקות. חשוב לצוות של המסעדה להבהיר שמדובר קודם כל במיזם חברתי־סביבתי. "בכל בוקר אנחנו מגיעים לסופרמרקט מרשת AH ואוספים את המזון שעומד להיזרק", היא מסבירה. "מוצרים שתוקפם יפוג למחרת ואף אחד כבר לא ירכוש, פירות וירקות אכילים אך עם פגמים אסתטיים, וכדומה. מהשלל היומי אנחנו מרכיבים את התפריט שמשתנה בהתאם: מנה ראשונה, מנה עיקרית (בשרית וצמחונית) וקינוח". הארוחה, אגב, הייתה טעימה ומוקפדת.

יוזמת In stock באמסטרדם היא רק חלק ממגמה עולמית חדשה של ניסיונות מקומיים לתת מענה לבעיה שעלתה לאחרונה על שולחן הדיונים: בזבוז המזון הנרחב. על פי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), כשליש מתוך כלל המזון המיוצר בעולם הולך לאיבוד, אם בשל אי עמידה בתקנים עוד בשרשרת האספקה בין החקלאים לרשתות השיווק, אם בעקבות אי רכישתו מהחנויות, ואם בבית הצרכן – כלומר נזרק ולא נאכל על אף שנרכש. בישראל, הנתונים אף גבוהים יותר: דו"ח מטעם ארגון לקט ישראל שהופץ בינואר 2016 מראה כי אובדן המזון בארץ מסתכם בכ־2.5 מיליון טון בשנה, כ־35 אחוז מהיקף ייצור המזון המקומי. מדובר במזון לסוגיו השונים: פירות, ירקות, בשר ומוצרי חלב, שאובד או הופך בלתי שמיש בשלב הייצור, בשלב המכירה או שנזרק בבית הצרכן. מדובר במציאות מקוממת לנוכח העובדה כי 18 אחוז מהמשפחות בישראל מוגדרות עניות (על פי נתוני הביטוח הלאומי).

הבעיה אינה חדשה אולם המודעות אליה והעיסוק בה עלו רק בשנים האחרונות ברחבי העולם ובשנה האחרונה בישראל. דוח מבקר המדינה שפורסם ב־2015 קבע בין היתר כי "בישראל הנושא של אובדן מזון עוד לא זכה להתייחסות ממשלתית. כך גם לא קיימים נתונים רשמיים על כמויות המזון האובד בשרשרת אספקת המזון". קביעה זו, ביחד עם הפניית הזרקור ברמה העולמית – כדוגמת החלטת האו"ם להציב יעד להפחתת היקף אובדן המזון לנפש ב־50 אחוז עד לשנת 2030 – הניעו שחקנים שונים בזירה לפעולות בכמה רמות. השאלה היא כמובן מערכתית: האם לפעול לשינוי החקיקה? האם הבעיה היא טכנולוגית, וניתנת לפתרון באמצעות מחקר ויישום פתרונות לוגיסטיים בשטח לצמצום אובדן המזון? ואולי הפתרון מצוי דווקא בידינו – הצרכנים?

"הבעיה רחבה יותר ממה שנתפש: אנשים חושבים שהמזון שנזרק ממלא את המזבלות ומתעסקים רק בצד של הפסולת, אבל זה רק חלק קטן מהבעיה", מבהירה ד"ר חגית אולנובסקי, יו"ר הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא. "החלק העיקרי נוגע לכל המשאבים שהושקעו בגידול, בייצור, בשיווק ובהובלת המזון שהולכים לאיבוד כשהוא נזרק. וזו בעיה שלא בולטת לנו. בכל גידול מושקעים משאבים עצומים: קרקע יקרה, מים, אנרגיה ועוד. אם בסוף הירק מוצא עצמו בפח, אלה משאבים מבוזבזים. אנחנו פוגעים בסוף בעצמנו".

נהוג לחלק את אובדן המזון לשני שלבים עיקריים של שרשרת הערך: אובדן מזון בתהליך הייצור (משלב החקלאות ועד שלב התעשייה) ואובדן מזון בתהליך הצריכה (משלב ההפצה ועד האובדן אצל הצרכן). בסך הכל, האובדן הכולל מסתכם בכ־18 מיליארד שקלים בשנה. כדי להתמודד עם השלב הראשון מנסים גופי מחקר שונים לפעול בכמה כיוונים. במכון וולקני למשל בודקים כיצד אפשר למנוע עודפי ייצור בגידול, ובמקביל נבחן איך להפחית את האובדן בחדרי הקירור והאריזה. ד"ר רון פורת, חוקר במחלקה לחקר תוצרת חקלאית לאחר קטיף במכון וולקני, מפרט כי המיזם מתמקד הן בבדיקת הזנים השונים, כמה זמן אפשר לשמור בקירור כל תפוח ותפוח, והן בבדיקת חוק הסטנדרטים – הקביעה מה ראוי לשיווק ומה לא, או במילים אחרות: האם צריך להמשיך לשלול שיווק תפוחים שקטנים מחמישה סנטימטרים, או פירות שנחשבים מכוערים אך ראויים בהחלט לאכילה?

בעוד השלב הראשון עוסק בפתרונות מערכתיים כדוגמת חקיקה, שרשרת האספקה ופתרונות טכנולוגיים, השלב השני עשוי להיחשב מסובך יותר, כיוון שהוא עוסק בשינוי התנהגות בקרב המפיצים והצרכנים כאחד. אולנובסקי מציינת כי רשתות השיווק למשל יכולות לאמץ מודל של תמריץ ללקוחות ולהציע מחיר מופחת למוצרי מדף שתוקפם עתיד לפוג בקרוב. לדבריה, זה עדיין לא קורה בישראל כיוון שלחנויות עצמן לא מוצע תמריץ לקידום היוזמה.

ובנוגע לצרכנים? "הרבה מאוד מבזבוז המזון קורה בבית הצרכן – קונים יותר מדי, חלק מתקלקל, חלק מצטמק", מציין פורת. "אנחנו עורכים כעת סקר מה קורה בבית הצרכן, ויש כמובן אספקט חינוכי של הדרכה, חינוך והסברה". במחקר בשטח שערך הארגון TNS (The Natural Step) הישראלי, עסק חברתי הפועל להטמעת קיימות בארגונים, אשר ליווה משפחות במשך שבוע – כולל שלב עריכת הקניות – התגלו סיבות רבות מאוד, רובן מפתיעות, לבזבוז המזון ברמת הצרכנים. "ישנן המון סיבות להשלכה", מפרטת עו"ד מיכל ביטרמן, מנכ"לית TNS. "תאריכי תפוגה, אנשים זורקים אפילו יום לפני; שארית שנותרה בקופסה; לא מכניסים בערב את השאריות למקרר; לא יודעים מה לעשות עם שאריות; לוקחים אוכל מההורים בשבת רק כי 'לא נעים' ובסוף זורקים; ואפילו מכינים משהו לאכול ויוצא שונה מהצפוי – אז זורקים, סוג של אכזבה".

מסעדת Instock באמסטרדם. מכינים אוכל ממזון שעומד להיזרק  צילום: Hanna Hachula

מסעדת Instock באמסטרדם. מכינים אוכל ממזון שעומד להיזרק
צילום: Hanna Hachula

פתרון הוליסטי

ב־TNS זיהו כבר ב־2013 את הצורך להתמודד עם נושא איבוד המזון, ולאחר תכנון ארוך הם מתניעים כעת תהליך שיכלול במרכזו "מעבדה" שתימשך שמונה חודשים, שבה יתאספו שחקנים משלושת המגזרים: הממשלתי, העסקי והאזרחי, במטרה להפיק את הפתרונות האפקטיביים ביותר להפחתת הבזבוז. "רצינו פתרון הוליסטי לכל השוק", מסבירה ביטרמן. "המטרה היא לתת פתרונות לצרכן הקצה, אבל שלאו דווקא ינחתו עליו בתור מטלה. זה חייב להיות פתרון קל ונוח". מטרה נוספת, לדבריה, היא לייצר את רשימת השחקנים שיישמו את הפתרונות בהמשך ויירתמו לתהליך.

בעוד בישראל מתחילים בצעדים קטנים אך נחושים להתמודד עם הבעיה המורכבת, ברחבי העולם היוזמות כבר תופסות נפח נרחב של עשייה ברמה הגלובלית, הממשלתית והחברתית. יוזמת Save Food הפועלת תחת FAO באו"ם שמה לה למטרה לעודד דיאלוג בין גופי התעשייה, המחקר, הפוליטיקה והחברה האזרחית בנושא איבוד מזון. בפועל הם מפגישים שחקני מפתח המעורבים בשרשרת אספקת המזון לפרויקטים משותפים, ואף תומכים בהם בפיתוח פעולות אפקטיביות.

ברמה המדינית, תפסה לאחרונה את הכותרות צרפת, שחוקקה בתחילת השנה חוק המחייב את רשתות המזון להעביר לצדקה את כל עודפי המזון שנותרו במקום לזרוק אותם, ורשתות שלא יעמדו בכך צפויות להיקנס. בבריטניה מפגרים מעט מאחור והממשלה הגיעה להסכם שאינו מחייב עם רשתות המזון וקמעונאים שונים להפחית בזבוז מזון ופסולת אריזה. ארצות הברית, שבה כמות המזון השנתי ההולך לאיבוד עומד על קרוב ל־40 אחוז, הציבה השנה לראשונה יעד רשמי של הפחתת 50 אחוז בכמות האובדן עד לשנת 2030.

היוזמות הפרטיות הן רבות יותר ומגוונות, כדוגמת אתר הנופש אל מאחה (Al Maha) בדובאי, אשר ממחזר שאריות שנותרו על שולחן המזנון עבור הארוחות שיוגשו בהמשך היום, או רשת המלונות הסקנדינבית סקנדיק (Scandic) שבחרו להקטין את קוטר הצלחות – וכך האורחים מעמיסים פחות אוכל והמזון שנזרק מופחת משמעותית. במרילנד שבארצות הברית יזמה קבוצת סטודנטים העברת שאריות המזון מהקפיטריה באוניברסיטה למקלט לנזקקים, והצליחה להציל בשנים האחרונות יותר מ־55 טון מזון. באיי הבהאמה דואג ארגון hands for hunger לשנע מזון שעתיד להיזרק מחנויות, מלונות ועסקים אל ביתם של מיעוטי הכנסה ומטופלים נפשית. ברמת ההסברה והחינוך, הארגון הבריטיLove food hate waste  מדריך את האזרחים כיצד לתכנן את רשימת הקניות כך שלא תכלול יותר מהיכולת לצרוך בפועל, וכיצד לבשל אוכל משאריות שנותרו במקרר, ואילו מרכז סונגחאי (The Songhai Centre) בסאב־סהרה שבאפריקה מלמד חקלאים ובעלי חוות כיצד לעשות שימוש בפסולת מזון של חווה אחרת.

הרשימה עוד ארוכה, אך התמונה המצטיירת ברורה: בזבוז המזון הוא בעיה מוכרת וידועה, ואף הפתרונות הטכנולוגיים והחינוכיים כאחד כבר קיימים. השינוי בפועל טמון אם כן ביכולת של גופים שונים לשתף פעולה ברמה המערכתית וליצור את התהליך הדרוש כדי לגרום לכולנו – יצרנים, משווקים וצרכנים – לבזבז ולזרוק פחות.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 55b3dc2e1049a431900a9b