טיים אאוט timeout

מים עתיקים

| מאת: אריה ש. איסר

התחממות כדור הארץ כתוצאה מפליטת גזי חממה על ידי התעשיות והמכוניות של תושבי העולם, צפויה לגרום נזקים כבדים לכלכלה של רבות ממדינות העולם וכן למחסור חמור במים. הפרחת המדבריות בעולם עשויה לפתור את אחת הבעיות החמורות של המאה ה־21

צילום: שאטרסטוק

בכתבה שהתפרסמה בעיתון The Guardian הבריטי ב־4 בפברואר 2014, פורסמה קריאה לגיוס שני מיליארד דולר למלחמה ברעב באגן הסהל. הסהל משתרע מדרום למדבר סהרה לכל רוחב יבשת אפריקה, מהים האדום במזרח לאוקיינוס האטלנטי במערב, והוא אזור צחיח למחצה (סֶמי אָרידי). כ־20 מיליון איש צפויים בשנים הקרובות לסבול מרעב באזור זה. הקריאה יצאה מטעם המשתתפים בכנס ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), שמשכנו ברומא, שבאיטליה.

בסדרה של דוחות שהתפרסמו בדצמבר 2013 על ידי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית (The National Academy of Sciences) נקבע שההשפעה השלילית של התחממות האקלים על מקורות המזון בכל כדור הארץ, עלולה להיות גרועה מזו ששיערו החוקרים עד כה. המחקר נעשה על ידי צוות בינלאומי, שכלל את מיטב החוקרים מ־12 ארצות, וכל דוח כיסה סיבה ותחום אחר – סביבתי או אנושי – שעלול להיפגע. אחת המסקנות היא שאם מדינות העולם לא יצליחו למתן את תהליך ההתחממות ואת הריבוי הטבעי, אזי אחוז משמעותי של אוכלוסיית העולם צפוי לסבול ממחסור מתמשך ואף קיצוני במים. המחסור הזה יפגע כמובן גם ביבולים, שיסבלו הן מירידה בכמות המשקעים והן בכמויות המים המוקצים להשקייה.

נבואות צמא ורעב אלו מושמעות זה כמה שנים. כבר במסמכים שהובאו לדיון בוועידה העולמית של ה־FAO (ב־16־18 בנובמבר 2009) נאמר שאוכלוסיית העולם צפויה לגדול ב־34 אחוז ולהגיע ל־9.1 מיליארד אנשים בשנת 2050. גידול האוכלוסייה יתרחש בעיקר בארצות המתפתחות, מה שיביא לעוד 2.3 מיליארד פיות שיהיה צורך להאכיל. כתוצאה מכך עלולים כ־370 מיליוני אנשים לסבול רעב, אלא אם כן יתבצעו השקעות הולמות בחקלאות ובתחומים אחרים החיוניים לגידול כלכלי.

גם ועידת קופנהגן (שנערכה ב־7 בדצמבר 2009), של הצוות הבין ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) קראה לפעולה מיידית כדי למתן את עליית הטמפרטורה של האטמוספירה ושל האוקיינוסים, והזהירה שהמשך העלייה יגרום לדילול מקורות המים באזורים צחיחים למחצה רבים בכל רחבי תבל. באפריקה למשל ב־2020 בין 75 ל־250 מיליוני אנשים צפויים להיות חשופים לעקת מים, ולפי התחזיות בחלק ממדינות היבשת תרד כמות היבולים מהחקלאות המוזנים מגשם בכ־50 אחוז.

הובלת צינורות ענק לבניית "הנהר של לוב", 1988 צילום מתוך Wikipedia

הובלת צינורות ענק לבניית "הנהר של לוב", 1988
צילום מתוך Wikipedia

מי תהום עתיקים

על בסיס מחקריי בתחום השפעת האקלים בעבר על ההידרולוגיה בחלקים שונים של העולם, הגעתי למסקנות דומות. האזורים הפגיעים ביותר הם אזורים בעלי "אקלים ים תיכוני" הגובלים מצפון (ובכמה אזורים גם מדרום) עם חגורת המדבריות העולמית. כמו כן, למרות כל האזהרות והדרישות להגביר את הייעור ולהרחיב את השטחים המכוסים בעצים כדי לקבע את הפחמן הדו חמצני האטמוספירי, התהליך העולמי העכשווי הוא של כריתת היערות, בעיקר על ידי חברות אספקת העצים, בהסכמת החקלאים המקומיים הזקוקים לקרקע.

עם זאת יש אפשרות לנצל את הכמויות העצומות של מי התהום העתיקים שהצטברו במשך התקופות הקרות (למשל בתקופות הקרח באירופה), ואשר גרמו לשפע משקעים באזורים שכיום נחשבים צחיחים. את המים האלו אפשר לנצל כדי להקים מעין "מפעלי" נטיעות במרחבי המדבריות. הנטיעות הללו יכולים לייצר מקורות חדשים של מזון, ובאותו הזמן גם לצמצם את כמויות הפחמן הדו חמצני האטמוספירי (Issar and Nativ 1988).

אירועי הגשם באזורים הים תיכוניים מצפון למדבר סהרה נוצרים כיום כתוצאה מתזוזות לכיוון דרום של מסלולי השקעים של סופות הציקלון, המגיעות מהאוקיינוס האטלנטי מצפון מערב. בתקופות הקרחונים המסלולים הללו נעו אף דרומה יותר, ואפשרו על ידי כך לסופות הגשמים לחדור אל תוך המדבר של היום, בעוד במשך התקופות הבין קרחוניות התנועה שלהם הצטמצמה באזורים הצפוניים של הים התיכון – מה שגרם להתייבשות האזורים הדרומיים של הים התיכון. החלקים הדרומיים של מדבר סהרה הושפעו מהתחזקות והיחלשות הסופות של המסלולים המזרחיים. השלבים הלחים האחרונים התרחשו במהלך תקופת הברונזה התחתונה, בין 4,000־5,000 שנה לפני זמננו, שלאחריה הגיעה תקופת הברונזה הבינימית, שהייתה יבשה והשפיעה על כל האזור הים תיכוני, כולל האזורים הגובלים מצפון עם מדבר סהרה.

במשך התקופות הקרחוניות, חלק ממי הגשמים שירדו על ההרים שחוצים וגובלים עם מדבר סהרה, חלחלו לשכבות החדירות הנמצאות מתחת למדבר העצום הזה. השכבות הללו מורכבות בעיקר מאבני חול, המכונות אבן חול נובית, שהן מרבצים יבשתיים מהקרטיקון. אבן החול הנובית יוצרת סדרה של אקוויפרים (מאגרי מים תת קרקעיים), המשתרעים על פני שטח של יותר מארבעה מיליון ק"מ רבועים. כיוון הזרימה הוא מרגלי ההרים של הרמות הגבוהות כלפי נאות המדבר וביצות המלח שנוצרו ממי התהום ובוקעים אל פני השטח. כמויות המים שנאגרו באקוויפרים, בהתאם להתפשטותם ולעוביים, מגיעים ליותר מ־65 מיליון ק"מ מעוקבים. המים מאקוויפר אבן החול הנובית נמצאים בשימוש, זאת משום שכבר בתקופות קדומות יותר האנשים בנאות המדבר שבמדבר המערבי, ניצלו את המים להשקיית השדות. שליט לוב לשעבר, מועמר אל קדאפי , ניצל את האקוויפר הזה והוא זה ש"הקים" את הנהר של לוב, המבוסס על מים מיותר מ־1,300 בארות, ומספק 2.37 X 109 מטרים מעוקבים של מים מדי שנה לערים טריפולי, בנגזי, סירט ולמפעלי השקיה שבקרבתם. הכמות הכללית שנשאבה מאקוויפר זה במרכז אפריקה ובמזרחה מסתכמת ביותר מ־1,600 ק"מ מעוקבים. יש לציין כי הכמות הנוכחית של מים הנשאבים מאקוויפר זה היא זעומה בהשוואה לכמות העצומה האגורה בו.

הערכה מעודכנת של הכמויות המנוצלות של מי תהום עתיקים, המבוססת על מחקרים אזוריים, פורסמה על ידי אונסק"ו. בהתאם לכך כמות מי התהום הניתנים לניצול הנמצאים מתחת לסהרה, למרכז מדבר הקלהארי, לערב הסעודית ולאוסטרליה הם בסדר גודל של 18 טריליון (18 אלף מיליארדים) מטרים מעוקבים, בעוד הניצול הנוכחי הוא בסביבות 26 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה.

כמו כן, מתחת למדבריות יש כמויות נוספות של מי תהום עתיקים שאינם כלולים ברשימה הזאת. מחקרים הידרו־גיאולוגיים שנעשו בחלקים שונים של המדבריות הללו הראו שאקוויפרים המכילים מים עתיקים נמצאים מתחת למרבית מדבריות העולם. מחקרים כאלה התבצעו במדבר הסורי, במדבר טהאר, במדבר גובי ובמדבר קרה־קום. יש דיווחים כאלה גם ממדבריות אריזונה שבצפון אמריקה ומרכזה, מקליפורניה, ממקסיקו וממדבר פטגוניה ואטקמה בדרום אמריקה. באזורים אלה טרם נעשתה הערכה כמותית בקנה מידה אזורי.

פיתוח

לאורך הגבולות של מדבריות העולם משתרעים האזורים הצחיחים למחצה (Semi-arid), שבהם האקלים לאורך התקופות ההיסטוריות השתנה מאקלים לח לאקלים יבש בהתאם לשינויים הגלובליים. ההתחממות הגלובלית הצפויה תגרום לאזורים אלה להיות יבשים יותר. כדי להימנע מהתחזית השלילית הזאת, אני מציע ליישם מדיניות שבה יש פיתוח מקדם באזורים הללו (2008, 2009, 2010Issar ). מדיניות זו כרוכה בשינויים עמוקים וגורפים במשאבים האנושיים ובסביבה הטבעית באזורים הצחיחים והצחיחים למחצה. שינויים אלה אמורים לכלול פיתוח מקיף של מקורות מים, במיוחד מי תהום, כולל מאגרים חד פעמיים, וכן שימוש אינטנסיבי במשאבי קרקע ואדמות שוליות. פרויקטים כאלה יכולים לכלול קידוחים עמוקים ושאיבה מעומק רב, וכן שיטות חקלאיות, כולל שיטות השקיה מודרניות. בפרויקטים של פיתוח המים יהיה צורך לתכנן מראש את ההסטה של הנהרות מאזורים עתירי מקורות מים לאזורים דלי מים. אחת המטרות הראשונות תהיה נטיעה במדבריות כדי ליצור מקור הכנסה, וכן כדי לצמצם את הפחמן הדו חמצני האטמוספירי ובכך לעזור לשכך את ההתחממות הגלובלית. במקביל לפיתוח המקורות הטבעיים יפותחו גם המקורות האנושיים, למשל יוקמו התיישבויות קבע ויועסקו מהנדסי מים.

כמויות הגשמים בגבולות הדרומיים של האזורים המיוערים, לאורך השוליים הצפוניים של חגורת המדבר הסהרו־ערבי, מקבילים לקו הגשם השנתי, שכמותו היא 300 מ"מ, ושמייצר 300 אלף מטרים מעוקבים של מים לשנה לכל ק"מ מרובע. להשקיית מטעי הפירות במדבר הנגב בישראל למשל נדרש מינימום של 500 מ"מ גשם לשנה, כלומר 500 אלף מטרים מעוקבים של גשם לשנה לכל ק"מ רבוע. כמו כן, יש לציין כי דן יקיר ממכון ויצמן וחבריו פרסמו ב־2003 כי חלה עלייה של 30 אחוז בפחמן הדו חמצני האטמוספירי מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית, מה שמקל על צמחים לספוג את הפחמן הדו חמצני. בתנאים האלה השתיל אינו צריך לפתוח לחלוטין את הפיוניות כדי שהפחמן הדו חמצני יחדור פנימה – והוא מסתפק בפתיחה קטנה יחסית. כתוצאה מכך, פחות מים בורחים מהפיוניות של הצמח. טכניקת ניצול המים היעילה זו מחזיקה את הלחות באדמה ומאפשרת ליערות לגדול באזורים שלפני כן היו די יבשים (מבוסס על המאמר: "גזי החממה עלולים להפוך את המדבר לירוק" שהתפרסם ב־2003 ב־Science. מחקר זה מציע שעליית רמת הפחמן הדו חמצני עשויה לגרום ליערות להתפשט אל תוך סביבות יבשות). העצים, שאותם אני ממליץ שיינטעו במדבריות, ייצרו מלכודת פחמן דו חמצני, כפי שקורה כיום ביער יתיר שעל הגבול הצפוני־מזרחי של הנגב. מחקרים שנעשו ביער הזה, שכמות המשקעים השנתית הממוצעת בו היא 300 מ"מ, הראו שכל מטר מרובע מקבע 0.13־0.24 ק"ג של פחמן אטמוספירי כל שנה. מדובר בין 500 ל־900 טונות של פחמן דו חמצני לכל ק"מ רבוע של יער נטוע. מכאן, שאם מבצע נטיעת המדבריות יהפוך למפעל בינלאומי, אזי השטח של מדבריות נטועים עשוי לקבע 18 עד 33 מיליארד טונות של פחמן דו חמצני כל שנה.

בפרויקט כזה ישראל יכולה לשמש דוגמה. אפשר לראות זאת כבר במפעל הייעור של הדיונות בנגב של הקרן הקיימת לישראל, שבהן ניטעו מטעי הזיתים והענבים של הקיבוצים רביבים ומשאבי שדה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בחורשות האשלים שעל הדיונות בנגב היא כ־100 מ"מ, ואילו המטעים מושקים גם ממים הנשאבים ממשאבי מי התהום העתיקים שהתגלו מתחת לאדמת הנגב וכן ממי קו המים המגיע מהצפון. פעולת הייעור ונטיעת המטעים נמשכת גם בנגב המערבי לאורך הגבול עם רצועת עזה וסיני וכן בערבה.

התחממות כדור הארץ עקב אפקט החממה – הנוצר כאמור כתוצאה מפליטת פחמן דו חמצני ממפעלים מתועשים וממכוניות – צפויה לגרום נזקים כבדים לכלכלה ברבות ממדינות העולם. בכנסים מדעיים מוצעות תוכניות שונות לצמצום השימוש במקורות אנרגיה מתכלים האמורות להפחית את כמות גזי החממה. אני מציע מבצע בינלאומי של נטיעת עצים במדבריות העולם, התופסים היום כ־40% משטח היבשות, ואשר בתת הקרקע שלהם טמונים משאבי מים עתיקים בכמויות עצומות. המטעים ייצרו מלכודות ענק לפחמן הדו חמצני הגורם להתחממות.

מדובר במפעל ענק בינלאומי עתידני, שמפעל חלוץ קטן יחסית יכול להראות שהוא בר יישום. כדאי לישראל לתת הזדמנות למפעל חלוץ כזה שגם ייטע עצים במדבר הנגב וגם ישמש כמפעל לדוגמה. במדבר הזה קיימים בקנה מידה קטן יחסית כל התנאים – אקלים, קרקע ומים – שאותם יוכלו מתכנני המפעלים לנצל.

פרופ' אריה ש. איסר הוא פרופסור (אמריטוס), המכונים לחקר המדבר, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: f370ccd4e2b68dc20d4f67a