טיים אאוט timeout

תעלומת הנפש

| מאת: ד"ר מריוס כהן

המדע אינו מסוגל להסביר את העובדה שלמצבים נפשיים יש איכויות פנומנליות, וייתכן שיש סיבות טובות להניח שהתופעה תישאר תעלומה לעד

צילום: שאטרסטוק

במדורים קודמים בנושא דנו בתכונות המיוחדות של מצבינו הנפשיים, כמו היותם נגישים לנו ישירות (בניגוד לשאר העולם, שנגיש לנו באופן עקיף, דרך מצבינו הנפשיים), היותם פרטיים (הם אינם נגישים ישירות לאף אדם אחר), והיותם חסינים מטעות (איננו יכולים לטעות בנוגע למצבינו הנפשיים: אם אנחנו מאמינים שאנו מתנסים במצב נפשי מסוים, אנו אכן מתנסים בו). אולם התכונה הייחודית ביותר של מצבינו הנפשיים היא עובדת היותם בעלי איכויות התנסותיות – אנו חווים אותם באופן מסוים: אנו חווים צבעים, צלילים, ריחות, טעמים ותחושת מגע באופנים שכולנו מכירים (אך שאינם ניתנים לתיאור מילולי ממצה). לכאב, לעונג, לרעב ולצמא יש תחושות ייחודיות שמבדילות אותן זו מזו. המצבים הנפשיים מאופיינים, אם כן, במה שמכונה בעגה המקצועית איכויות התנסותיות, איכויות פנומנלית, או קווליה (ביחיד: קוולֶה): אנו חווים ירוק באופן מאוד מסוים, וכחול באופן מסוים אחר. אנו חווים ריח של ורד באופן שונה מריח של יסמין, ואנו חווים כל צליל באופן הייחודי לו. לכל התנסות כזו יש את האיכות הפנומנלית שלה, את הקוולה שלה. המודעוּת ההתנסותית (כלומר, תפישתנו את המצבים הנפשיים כבעלי איכויות פנומנליות) מייחדת יותר מכל תכונה אחרת את מצבי הנפש, והיא זו שעומדת איתנה מול כל ניסיונות ההסבר לתופעת הנפש.

האם גם לבעלי חיים עשויים להיות מצבים נפשיים דומים לשלנו  צילום: שאטרסטוק

האם גם לבעלי חיים עשויים להיות מצבים נפשיים דומים לשלנו
צילום: שאטרסטוק

הבעיה הקשה

העמדה הפונקציונליסטית היא העמדה המועדפת על פילוסופים רבים להסבר התהליכים הנפשיים. על פי עמדה זו סוגי מצבינו הנפשיים נקבעים על ידי מיקומם ברשת של קשרים סיבתיים בין כלל המצבים הנפשיים, הקלטים הסנסוריים והפלטים המוטוריים, והרשת כולה ממומשת על ידי תהליכים מוחיים. לדוגמה, תחושת כאב היא תחושת כאב ולא תחושת רעב או תחושת עונג בשל קשריו הסיבתיים של מצב נפשי זה עם מצבים נפשיים אחרים (למשל ההאמנה "כואב לי" והרצון שהכאב יחדל), עם קלט סנסורי מהעצבים שמעבירים למוח מידע על פגיעה בגוף ועם פלט מוטורי (אחיזה באיבר הכואב, פליטת אנקה וכדומה). לעמדה זו חסידים רבים, בין השאר משום שהיא מאפשרת לנו לייחס התנסויות נפשיות גם לבעלי חיים בעלי מוח שונה משלנו ולחייזרים תיאורטיים בעלי מוח שהרכבו הכימי שונה משלנו. כמו שאת אותו אלגוריתם יכולים להריץ מחשבים מסוגים שונים, כך גם מוחות מסוגים שונים יכולים עקרונית לממש אותם מצבים נפשיים, וזאת משום שמה שמכונן אותם זה לא החומר שממנו המוח עשוי, אלא הארגון הפנימי שלו, ומוחות שונים יכולים לממש ארגון פנימי דומה.

אולם גם העמדה הפונקציונליסטית, בדומה לשאר התיאוריות של הנפש, אינה מסוגלת להסביר את עובדת היותם של המצבים הנפשיים בעלי איכויות פנומנליות. על פניו יכולנו לתפקד באופן מלא גם ללא קווליה: הרי מספיק שהמצב הנפשי של התנסות בירוק קשור סיבתית לקלט הסנסורי הספציפי של עצב הראייה, למצב הנפשי של ההאמנה "אני רואה ירוק" ולפלט המוטורי (בנסיבות מסוימות) של האמירה "זה ירוק". כל זה אינו מחייב שלמצב הנפשי של התנסות בירוק תהיה איזושהי איכות פנומנלית, או שאיכות זו תהיה דווקא מהסוג שאנו מזהים כירוק. העמדה הפונקציונליסטית מספקת מסגרת הסברית לאופן התפקוד של מצבים נפשיים, אולם אין היא נותנת אפילו רמז קל שבקלים לגבי עובדת קיומן של איכויות ההתנסות. הפונקציונליזם אינו מסוגל להסביר מדוע אנו חווים ירוק כירוק ואדום כאדום (ולא להפך, למשל), או מדוע הקווליה של ריח ורדים ושל ריח יסמין הן דווקא כאלה ולא אחרות. הרי בהריחנו פרחי יסמין יכולנו להגיב בדיוק אותו דבר (לחשוב "איזה ריח טוב", למשל) רק בזכות הקשרים הסיבתיים של המצב הנפשי "התנסות בריח יסמין" עם כל שאר מצבי הרשת, וזאת גם אם להתנסות זו לא הייתה איכות פנומנלית כלל, או שהייתה לה איכות פנומנלית שונה (של מה שמוכר לנו כריח ורדים, למשל). בכל מקרה היינו מגבשים את ההאמנה "זהו ריח יסמין" ואומרים (בנסיבות מסוימות): "איזה ריח טוב!".

מאותן סיבות שפונקציונליזם אינו מסוגל להסביר מודעוּת התנסותית, גם תיאוריות מתחרות של הנפש אינן מסוגלות לעשות זאת. למרות יכולתנו להבין היום עקרונות רבים של התהליכים הנפשיים ולהסביר רבים ממאפייניהם (לא רק פילוסופים עוסקים בכך אלא גם נוירופיזיולוגים, שבשנים האחרונות תרמו רבות להבנתנו את הנפש), עובדת קיומן של הקווליה נשארה תעלומה לא פתורה. בשל כך מכנים פילוסופים את הניסיונות להסביר את שאר המאפיינים הנפשיים (האמנות, רצונות, מחשבות וכו') "הבעיה הקלה" (של התודעה), ואילו את הניסיונות להסביר את המודעות הפנומנאלית – "הבעיה הקשה".

פילוסופים רבים טוענים כי לעולם לא נוכל להבין את תופעת המודעות ההתנסותית צילום: שאטרסטוק

פילוסופים רבים טוענים כי לעולם לא נוכל להבין את תופעת המודעות ההתנסותית
צילום: שאטרסטוק

ניסיונות להסביר מודעות התנסותית

פילוסופים אחדים מחזיקים בעמדה המכונה "התיאוריה הייצוגית", שלפיה קווליה מתמצות בתפקידן הייצוגי: קווליה של צבע מייצגות אורכי גל שונים של אור; קווליה של צליל מייצגות אופני תנודות אוויר; קווליה של ריח מייצגות מולקולות כימיות, וכדומה. אולם גם אם לקווליה יש תפקיד ייצוגי (מה שמאפשר למוח לייצר מודל של הסביבה), נראה שעובדה זו אינה יכולה למצות את תופעת המודעות הפנומנאלית: תיאורטית, אור באורך הגל שמיוצג על ידי התנסות באדום יכול היה להיות מיוצג באותה מידה על ידי מה שמוכר לנו כהתנסות בירוק, או כהתנסות בצבע אחר כלשהו, ודבר לא היה משתנה באופן תפקודנו (אפילו היינו קוראים לצבע זה "אדום"). מכיוון שיש דרכים רבות שאפשר לייצג בהן אורכי גל שונים של אור, אופני תנודות אוויר ומולקולות כימיות, התיאוריה הייצוגית אינה מסוגלת להסביר את תופעת האיכויות הפנומנליות של המצבים הנפשיים.

פילוסופים אחרים סבורים שהמודעות ההתנסותית היא תוצר של מודעות רפלקטיבית, שהיא שימת לב למצב נפשי כלשהו. בדרך כלל תשומת הלב שלנו נתונה לעולם החיצוני, אולם אם אנו מפנים את תשומת הלב שלנו למצב נפשי (למשל, להתנסות באדום עצמה, ולא לאובייקט האדום שאנו מתבוננים בו), הרי שתשומת לב זו (שהיא בעצמה מצב נפשי, ועל כן מכונה מצב נפשי מסדר שני) מאופיינת באיכות פנומנלית. יש משהו מושך בעמדה זו, שכן אם אנו תופשים משהו כאדום, הרי שמתגבשת בנו ההאמנה "זה אדום" (האמנה שאין לה בהכרח ביטוי מילולי), ומכיוון שלהאמנות אפשר עקרונית לתת הסבר פונקציונלי (זה שייך ל"בעיה הקלה"), אפשר להניח שהאיכות הפנומנלית שאנו מכירים כ"אדום" מתמצית בהאמנתנו זו. כלומר, אנו מאמינים שאנו מתנסים באדום, ומעבר לכך אין שום דבר נוסף שדורש הסבר. במלים אחרות, התנסות פנומנלית היא האמנה מסדר שני, כלומר, האמנה על אודות מצב נפשי מסוים.

אולם כאן מתגנבת אלינו "הבעיה הקשה" בדלת האחורית. ההנחה שמודעות התנסותית אינה אלא מצב נפשי מסדר שני (מצב נפשי על אודות מצב נפשי) אינה מסבירה את האיכות הפנומנלית הספציפית של ההתנסות. מדוע אדום נתפש דווקא כך, ואילו ירוק נתפש כך (ולא להפך, למשל). קושי נוסף עם העמדה הזו הוא שמכיוון שלבעלי חיים ולעוללים אין כנראה יכולת רפלקטיבית, כלומר הם אינם יכולים להפנות את תשומת לבם למצביהם הנפשיים, נראה שהתנסויותיהם הנפשיות חסרות איכויות פנומנליות. אף כי איננו יכולים לשלול זאת בוודאות, על פניו זה נראה לנו בלתי סביר, שהרי מהותה של התפישה היא באיכויותיה הפנומנליות.

קושי אמיתי

לתפישה ש"הבעיה הקשה" היא אכן קשה תרם הפילוסוף האמריקאי בן זמננו ג'וסף לווין (Levine), באומרו שאין אפשרות להסביר קווליה במונחים שלקוחים מהעולם הפיזיקלי, בדיוק כפי שלא נוכל להסביר לעיוור מלידה מהו צבע, לחירש מלידה מהו צליל ולתתרן מלידה מהו ריח. הפער ההסברי הזה, טוען לווין, הוא עקרוני, ואין זה משנה עד כמה תהיה לנו הבנה של פעילות המוח. שום תיאור של פעילות מוחית אינו מסוגל להסביר את האיכויות הפנומנליות של ההתנסות.

משום כך יש כיום פילוסופים שטוענים שהבעיה הקשה אינה סתם קשה, אלא בלתי פתירה. לדעתם לעולם לא נוכל להבין את תופעת המודעות ההתנסותית, בין שהמכשול הוא מטפיזי (כלומר, נובע ממהות המצבים הנפשיים עצמם), או אפיסטמי (כלומר, נובע ממגבלות הידיעה שלנו). על כן הנפש לעד תישאר לתפישתם בגדר תעלומה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 5ee1741faad4725ea21d