טיים אאוט timeout

אוהב להיות בבית

| מאת: גליה אריאל

מתברר שכשחום הגוף עולה, האף נעשה גדוש, וכאב ראש מתחיל להתפתח - מוטב מסיבות אבולוציוניות להישאר בבית

צילום: שאטרסטוק

כשחום הגוף עולה, האף נעשה גדוש, וכאב ראש מתחיל להתפתח – מוטב מסיבות אבולוציוניות להישאר בבית. כך טוענים פרופ' גיא שחר מהמחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, ושותפתו למחקר, ד"ר קרן שחר מהמחלקה לפסיכולוגיה במכללה למינהל, במאמר שהתפרסם באחרונה בכתב העת  PLoS Biology.

מדוע אנחנו מרגישים ומתנהגים כחולים כאשר אנחנו נדבקים בנגיף או בחיידק? רובנו לוקחים כמובן מאליו את הידיעה שמחלה מידבקת מלווה בתחושת מחלה, אבל התפישה שחיידקים משפיעים ישירות על התנהגות החולה היא מוטעית. למעשה המערכת החיסונית מזהה את הזיהום, ובתיווך עצבים והורמונים משנה בכוונה את הפעילות המוחית באופן שתופיע התנהגות מחלה.

כל מי שאי פעם גידל חיית בית יודע, שהתנהגות מחלה אינה ייחודית לבני אדם. גם המחקרים מלמדים כי התנהגויות דומות מאפיינות מגוון רחב של בעלי חיים, לרבות חרקים חברתיים – דבר הרומז על כך שהתופעה נובעת ממנגנון שמור היטב באבולוציה. כלומר, מנגנון זה ככל הנראה חיוני ולכן הוא שרד וממשיך להתקיים בבעלי חיים מקבוצות שונות.

שורת התסמינים הנפוצים הכרוכים במחלה לכאורה פוגעת בסיכויי ההישרדות של הפרט החולה במקום לשפר אותם. אם כך, מהו באמת תפקידו של מנגנון זה? המדענים גורסים שהמנגנון שבעטיו נוצרים תסמיני המחלה התפתח לא מפני שהוא הועיל לבני אדם כפרטים, אלא כדי לבודד את הפרט החולה מסביבתו החברתית, להקטין את שיעור ההדבקה של קרוביו במחלה, ובכך להציל אותם מסכנת מוות, ולו במחיר חייו שלו. "זו נראית כהתנהגות אלטרואיסטית של הפרט", אומרת ד"ר קרן שחר, "אבל למעשה היא מגוננת על עותקיו של הגן האנוכיי, ובכך מאפשרת לו להגדיל את שיעורו באוכלוסייה".

התנהגות אלטרואיסטית

חרקים חברתיים הם דוגמה קיצונית לדרך התנהגות זו. לדבורים פועלות למשל אין יכולת להתרבות בעצמן; כל פוטנציאל ההתפשטות של הגנים שלהן מושקע באִמן, מלכת הכוורת, והן למעשה מהוות מבוי סתום מבחינה אבולוציונית. לכן, כאשר דבורה חולה, הדרך הבטוחה ביותר למנוע פגיעה בהתפשטות הגנים שלה היא לעזוב את הכוורת – ובכך להתאבד. זהו בדיוק המצב במחלת הדבורים המיסתורית אשר תוקפת בשנים האחרונות את דבורי הדבש: הכוורנים אינם מוצאים ערמות של דבורים מתות בכוורת אלא מגלים לחרדתם כוורות נטושות.

אשר לבני אדם, בחינה של כל אחד מתסמיני המחלה הנפוצים אישרה את השערת המדענים: כל המנגנונים הפועלים אצלם בעת מחלה מקטינים במידה משמעותית את הסיכויים שהמחלה תופץ – בהדבקה באמצעות הפה, במגע או באמצעות האוויר. כך, מאחר שהחולה פחות רעב ופחות צמא, קטֵנים הסיכויים שהוא יחלוק ארוחות עם הקבוצה, וכך ידביק אותה. עם צמצום צריכת המזון המוצק והנוזלים גם מצטמצמות הפרשות הצואה וההקאה, שהן המסלולים הרגילים להפצת חיידקים. החולים, שמטבע הדברים עייפים וישנים שעות רבות, אינם ניידים כמו במצבי שגרה, ולכן קטן רדיוס ההדבקה שלהם. בצורה דומה פועלים גם הדיכאון וחוסר העניין במצבים חברתיים ומיניים. מֵעבר לכל אלה, צמצום הטיפוח העצמי והשינויים בשפת הגוף נועדו לאותת לסביבה כי האדם חולה, וכי עדיף להתרחק ממנו.

"אנחנו יודעים שבידוד הוא הדרך היעילה ביותר לעצור מחלות מידבקות", אומר פרופ' גיא שחר, "ובכל זאת, כשמדובר במחלות כמו שפעת, שנתפשֹות לעתים בטעות כלֹא מסוכנות, אנשים נוטים לקחת תרופה להורדת חום ולשיכוך כאבים, וללכת לעבודה. אבל חשוב להבין, שלהתנהגות בזמן מחלה יש תפקיד. שפעת הורגת מיליוני אנשים מדי שנה בשנה, ובחלק מהמקרים האלה הסיבה היא שאנחנו לא מפסיקים להפיץ אותה".

המדענים מקווים לחולל שינוי בתפישת הציבור באשר להתנהגות בעת מחלה, שאולי תגרום לכך שאנשים יפסיקו ללכת לעבודה כאשר הם אינם חשים בטוב וילמדו מתי עדיף להישאר בבית. הרי אבולוציה של מיליוני שנים אינה טועה.

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 5ee1741faad4725ea21d