אין לה אופי אפילו במיל': למה סצינת האופנה התל אביבית חסרת ייחוד?

מושפעים חברתית, רודפי טרנדים, היפסטרים שעבר זמנם, או בקיצור - חסרי אופי. שבוע האופנה שיתקיים בשבוע הבא בתל אביב גרם לנו לתהות מהי בכלל אופנה תל אביבית. התשובות שגילינו בכלל לא מחמיאות

הקולקצייה החדשה של האחים מוסלין. צילום: רותם רייצ'ל חן
הקולקצייה החדשה של האחים מוסלין. צילום: רותם רייצ'ל חן
12 במרץ 2017

"מה פתאום שבוע האופנה ישראל? זה לא בא בחשבון", יוצא נחרצות מוטי רייף נגד ההצעה השמית שעולה בישיבת הצוות של אנשי שבוע האופנה תל אביב 2015. "תל אביב היא לא בירת מדינת ישראל", משיב לו איש יחסי הציבור רני רהב. רייף, יזם ומפיק האירוע, לא מרפה עד שתל אביב לוקחת את ישראל בקרב על הטייטל. הדילמה הזאת מגיחה כבר בחמש הדקות הראשונות של "סיפורי בדים", סרטה התיעודי של עידית אברהמי שעסק בנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה המקומית מבעד לשבוע האופנה המקומי.

בשבוע הבא יתמלא מחדש מתחם התצוגות של גינדי בשמות מקומיים – מי מהם ותיקים, מי חדשים, מי תל אביביים יותר ופחות – לתצוגת תכלית של מיטב האופנה המקומית. אבל אם חושבים על זה, מה זה אומר בכלל "אופנה מקומית"? אמנם יש כאן עשרות מעצבים מוכשרים וגם מוסדות ראויים להכשרת דור העתיד, אבל מה קורה אם מנסים לשים את האצבע על הדופק או יתרה מזאת – לעשות בדיקה גנטית ולברר מהו ה־DNA האופנתי שלנו?

רייף. צילום: תמר קרוון
רייף. צילום: תמר קרוון

"זו שאלה שכל הזמן מרחפת מעל מי שעוסק בתחום הזה", אומר המעצב גדי אלימלך, ממשתפי שבוע האופנה הקרוב. "חוסר הזהות מורגש מאוד. יש בעיקר התחקות אחרי מה שקורה בחו"ל – הגיע הסקיני אז כולם הולכים עם סקיני, הגיע הבומבר (דגם הז'קט הכי מדובר השנה, ר"ו) אז כולם הולכים עם זה. מנגד יש מלא היפסטרים שמערבבים זארה עם וינטג' וסמרטוטים יד שנייה. חוסר הזהות מורגש מאוד. פעם הזהות האופנתית שלנו הייתה הרבה יותר מובהקת, כמו למשל בשנות ה־70, בימי הזוהר של משכית ואתא".

"ה'מקומי' של רבים מאיתנו מושפע מהתכנים הלא מקומיים שאנחנו נחשפים אליהם, כך שקשה לומר מה מבחין בין המנטליות האופנתית שלנו לזו של ערים אחרות בעולם", מסכימה יעל שנברגר, המעצבת שעומדת בראש המותג אתא גרסת המאה הֺ־21. אתא ששב לחיים בשנה שעברה לאחר 31 שנות תרדמת, נחשב בעבר למותג מקומי בעליל – כובעי טמבל, חולצות פועלים ומכנסי ברמודה הי באותה תקופה סממנים אופנתיים מקומיים מובהקים בצד הגלביות הרקומות והבגדים המדבריים של משכית.

אתא לדרס קוד. זהות יותר מובהקת. צילום: רותם לבל
אתא לדרס קוד. זהות יותר מובהקת. צילום: רותם לבל

אך שנות ה־70 חלפו, מפעלי הטקסטיל נסגרו, היבוא נפתח והאינסטגרם מאפשר להתעדכן בקלות בטרנדים החמים בעולם. בעולם שמיום ליום מתגבש והופך לכפר גלובלי אחד נטול גבולות, נדמה שלאף אחד כבר לא אכפת משיוך.

"האם יש דבר כזה אופנה תל אביבית? התשובה היא לא", טוען מוטי רייף באופן מפתיע. "הכל כל כך מעורבב וגלובלי, שגם ביפן, למשל, קשה לדעת אם האופנה היא מקומית או לא. אם אני בכל זאת מנסה לחשוב במונחים מקומיים, אז אפשר להבחין באופנת קז'ואל שהיא קצת מתוחכמת יותר וחדשנית יותר שמגיעה מכיוונם של מעצבים צעירים – כמו אלה שמשתתפים בפרויקט Upcoming Desginers".

הפרויקט המתוקשר בחסות מפעל הפיס שיצא לדרך בשבוע האופנה הקודם יעניק גם הפעם חשיפה למעצבים צעירים שפועלים בשוליים – במה שנחשב לאחת התצוגות המסקרנות באירוע. הילי יעקובוביץ', הזווית הנשית שמאחורי המותג הילי ארי שישתתף בתצוגה, לא חושפת עמדה שונה משל הקולגות. "אין אמת אחת מוחלטת, אלא כמה תסריטים שיוצרים הלכי רוח שונים. כל העולם הולך לכיוון הטרוגני יותר ואני דווקא מחבבת את זה", היא אומרת. "אני חושבת שכמו שאנחנו לא אחידים חברתית, ככה זה גם באופנה".

"אנחנו מדינה שבטית צעירה שעדיין נמצאת בהתהוות", אומרת דורין פרנקפורט. המעצבת הוותיקה פעילה בסצנת האופנה המקומית זה יותר משלושה עשורים, אך גם היא לא מצליחה לזהות סממנים אישיותיים ברורים. "יש כאן המון עדות, מגזרים ונטיות פוליטיות, ובאופן כללי כל הזמן מנסים לפלג אותנו, אז פלא שאין כאן הלך רוח אופנתי אחיד?", היא שואלת. תשובות כאמור אין לה, והיא כלל לא בטוחה אם מישהו יכול להשיב על כך: "אני לא חושבת שאפשר לעשות האחדה אופנתית, לא כאן ולא באף מקום בעולם".

דורין פרנקפורט. מדינה צעירה בלי אופי אופנתי. צילום: איליה מלניקוב
דורין פרנקפורט. מדינה צעירה בלי אופי אופנתי. צילום: איליה מלניקוב

להרים מהמדף

עד כה נשמע שאחד המאפיינים הבולטים של האופנה המקומית הוא חוסר האפיון שלה, אך מה בכל זאת מאפיין אותנו סגנונית? "אם להשיב בכנות, אז האופנה המקומית מסתכמת כיום בשמלות לאירועים ובשמלות כלה. אני לא יודע אם בכלל אפשר לקרוא לזה אופנה, ואני אומר את זה בתור מי שמתפרנס מנשים שמחפשות בגדים לאירועים", ממשיך אלימלך. "אין מה לעשות, אנחנו לא חיים בפריז או במילאנו ואין כאן אנשים שמשקיעים בלבוש שלהם שלא בנסיבות האלה".

"ריבוי האירועים המשפחתיים והחברתיים החגיגיים שנחגגים בהשקעה לא פרופורציונלית באמת הביא לפריחה חסרת תקדים, ובעקבות זה הרבה מעצבים פונים לאפיק של עיצוב שמלות כלה וערב", מחזקת את דבריו לאה פרץ, ראש מחלקת האופנה בשנקר המנפקת מדי שנה עשרות מעצבים חדשים. "האם קיימים סממנים של אופנה מקומית? אני חושבת שלא. עם זאת, הפער בין האופנה היומיומיות הנינוחה לבין ההקצנה בלבוש לאירועים כמו חתונות, בריתות ובר מצוות – הוא ישראלי מובהק".

גדי אלימלך. האופנה הישראלית מסתכמת בשמלות כלה? צילום: יולי גורודינסקי
גדי אלימלך. האופנה הישראלית מסתכמת בשמלות כלה? צילום: יולי גורודינסקי

אז הנה מאפיין נוסף שאולי מחמיא לגזרה שלנו אבל פחות לסטטוס – אנחנו נוטים להשקיע בלבוש שלנו כשאנחנו מתבקשים להרים. מי אמר פרובינציה ולא קיבל? תשאלו את יוסף פרץ, גם הוא ממשתתפי שבוע האופנה, שדווקא רואה את הדברים קצת אחרת.

"מגיעות לחנות שלי ביפו לקוחות מכל הארץ, הרבה מהן מחוץ לתל אביב, ודווקא שם, בפריפריה, אפשר לראות הרבה יותר מקוריות", הוא משתף. "דווקא חוסר החיבור לצו השעה מוליד שילובים אותנטיים ומעניינים יותר. כאן בתל אביב יש תחושה של עדר או של כת שכל חבריה נראים אותו הדבר, זה ניכר בעיקר אצל הגברים התל אביביים שמתלבשים כאילו הם קנו את המדריך הלא מעודכן להיפסטר המתחיל. אני מרגיש שכבר ראיתי את כל זה לפני 15 שנה בברוקלין, אלא ששם זה היה מקורי ופה אין לזה נשמה, הכל מרגיש כמו שיבוט מקולקל".

מוטי רייף חולק על פרץ. "בתל אביב יש ריכוז גבוה של מעצבים, אמנים ושאר אנשים יצירתיים – מה שמבדיל אותה אופנתית", הוא אומר. "כחיפאי במקור אני יכול להגיד שיש הבדל עצום בין קהל חיפאי לתל אביבי, ואני לא מדבר בהכרח על הסגנון ההיפסטרי. פה בתל אביב אפשר להתלבש איך שרוצים, וגם ללכת עם תרנגול על הראש אם רוצים. האנשים הם סוג של קישוטים בעולם שבו אנחנו חיים".

יוסף פרץ. לא מתרשם מהגבר התל אביבי. צילום: רון קדמי
יוסף פרץ. לא מתרשם מהגבר התל אביבי. צילום: רון קדמי

רייף מתאר את חופש הפעולה ואת חופש הביטוי כסממני סטייל תל אביביים מובהקים ביחס לערים וליישובים המקיפים אותה. לעומתו תמר לויט, המחצית הנשית שעומדת מאחורי המותג האורבני מוסלין בראדרס, מתקשה להבדיל בין מה שקורה בתוך הבועה למה שמחוץ לה.

מתוך קולקצייה האחים מוסלין. צילום: רותם רייצ'ל חן
מתוך קולקצייה האחים מוסלין. צילום: רותם רייצ'ל חן

"אנחנו לא ממש מפרידים בין תל אביב לישראל כשאנחנו ניגשים לעצב, וגם לא מוצאים הבדלים דרמטיים, אולי רק בהעדפת הצבעים", היא תוהה. "תל אביבים אוהבים שחור, אולי כי זה צבע שמשדר נונשלנטיות ולא משויך מגדרית. לקוחות מחוץ לעיר מרגישים נינוחים יותר בבגדים צבעוניים".