יומן השומן: סקוט שומן בראיון חגיגי

אלפי ניו יורקרים (ופאשניסטות ברחבי העולם) חולמים על הרגע הזה: בעודם הולכים לתומם ברחוב, לבושים ברישול אלגנטי, מבליח מישהו לפתע ומבקש רשות לצלם אותם, ואז הוא מציג את עצמו: סקוט שומן, הצלם העומד מאחורי הבלוג הפופולרי "הסרטוריאליסט" (איש הביגוד, בתרגום חופשי).

שני הספרים שהוציא שומן עד היום התמקדו בצילומים ממרכזי האופנה המסורתיים, בהם מילאנו וטוקיו, אך ספרו השלישי והחדש, "הסרטוריאליסט: X", מנציח אנשים שלכדו את עינו האנינה בכל רחבי העולם, מדרום אפריקה עד הודו.

"הסרטוריאליסט: X" מציג דוגמאות וצבעים מלאי השראה שמצאת במקומות מאוד לא צפויים. עד כמה הנסיעות שלך היו מתוכננות?

"הן היו מאוד מתוכננות. בספרי השני, 'קרוב יותר' ('Closer'), התקרבתי למכלול המקומות והדימויים ששאפתי אליו. כשהתחלתי את הבלוג לא היה לי כסף ונסעתי רק למקומות שבהם שילמו לי עבור צילומי אופנה או קמפיין פרסומי. לקח זמן עד שאגרתי קצת כסף כדי שאוכל לנסוע לכל מקום שאני רוצה. את הספר הזה צילמתי בהודו, אפריקה, פרו, באלי ובהוטן, ורציתי לאתגר את הקורא לפתוח את העיניים לגבי מה אנחנו מחשיבים כסגנון. צילמתי למשל סבלים בשוקי התבלינים בהודו, שלבושים בהדפסי משבצות בצירוף צבעים מעולה – לא כי חשבתי שזה צריך להיות הטרנד הבא, אלא מפני שמצאתי את זה מעניין ומעורר השראה".

איזו מדינה נסכה בך הכי הרבה מוזה?

"הודו מדהימה למדי. יש שם מבנים יפים, והרקע והאור יפהפיים, ואפשר עדיין למצוא שם אנשים שמסתפרים או מבשלים בחוץ על אש פתוחה. זהו רקע שונה לגמרי, מנוגד לפריז או לונדון. בו בזמן, כל דבר שהוא נהדר, מעניין ומאתגר הוא גם מורכב. היו הרבה דברים שהפריעו לי. הופתעתי מהדרך שבה הם מתייחסים לנשים למשל".

ספר לי על האישה המופיעה על כריכת הספר.

"יום אחד ראיתי את התצלום שלה, ופשוט לא יכולתי להפסיק להביט בו – זו הייתה כמו מחט בערימת שחת. מיד הבנתי שזה צריך להיות הדימוי על הכריכה. הבעיה היחידה הייתה שלא ידעתי מי היא. צילמתי אותה מחוץ לתצוגה של דריס ואן נוטן בפריז, ואפילו לא דיברנו, אז הייתי צריך לאתר אותה. העליתי את התצלום לאינסטגרם וקיוויתי שמישהו יתייג אותה. בסופו של דבר זה קרה. גיליתי ששמה איליין ושלחתי לה הודעה ישירה בטוויטר עם תמונת הכריכה".

חלק מהתמונות בספר צולמו במצלמת האייפון 6 שלך. מהו כלי העבודה החביב עליך בימים אלה?

"כתבתי לאחרונה על כך שאני מרגיש שיש לי שני כלים: המצלמה הגדולה שלי, שהיא כמו מכחול, ואני משתמש בה כשאני רואה דימוי שבו אני צריך ללכוד את האור באופן מושלם. אבל יש לי גם סוג של עיפרון, שהוא האייפון הזה. אני צריך להחליט במהרה באיזה סוג תקשורת אני מעוניין. במהלך הנסיעות שלי הרבה צילומים נעשו בטלפון, כי רציתי לגרום לקהל לחוות את הרגע".

אתה גר בגריניץ' ווילג', ולעתים קרובות מצלם שם באזור. יש פינות מסוימות שבהן אתה נוהג לחפש דימויים של ניו יורק?

"אני הכי אוהב להיות בדאונטאון. הכל יותר רגוע שם, ואני אוהב את הרקע. אני מצלם ברחובות סוהו, כמו לפאייט, קרוסבי ופרינס. אני מצלם הרבה גם בנוליטה וטרייבקה, אבל גם אוהב לנסוע לצפון העיר ולברוקלין".

אתה כותב הרבה על מוצרים ומסעדות שאתה אוהב, על אנשים שאתה עוקב אחריהם באינסטגרם ואפילו על צמחי קיסוס, שמטפסים על בניינים באיטליה. יש מכנה משותף כלשהו לדברים שאתה בוחר לשתף?

"אלה פשוט המלצות כנות. קהל האינסטגרם שלי הוא מאוד מגוון ומודע לעיצוב. אתה לא חושב על מישהו שהולך לתצוגות אופנה כעל מישהו שיתעניין בטפטים עתיקים בפירנצה, אבל אני למשל מתעניין בזה, וככל הנראה גם הקוראים. לבלוג יש נימה רצינית יותר, ובטלפון אני מרגיש כאילו אני שולח מסרון לחברים – רק שבמקרה יש לי כמעט 700 אלף חברים, ובכל זאת יש בכך משהו הרבה יותר אינטימי. לא כל דבר חייב להיות כל כך מהותי".

גברים סטרייטים צעירים ניגשים אליך ברחוב להודות על כך שבזכותך מותר להם לאהוב אופנה?

"כל הזמן. אני באמת חושב שזה תוצר לוואי של הבלוג שלי ושל כמה בלוגים אחרים שעסקו בכך. אני זוכר שבשנות ה־90 שמעתי הרבה את המשפט 'גייז יודעים להתלבש הרבה יותר טוב מגברים סטרייטים', בייחוד בתקופה ששידרו את הסדרה 'וויל וגרייס'. כמעט לא היו שומעים על גברים סטרייטים שנראים נהדר. לא היו הרבה מודלים לחיקוי, בעיקר לא בקרב גברים שאינם בחורים דקיקים בני 18 – אז התחלתי לחפש. הצלחנו לשבור הרבה מחסומים שעמדו בפני גברים, וכיום הם מרגישים שהם יכולים להתעניין באופנה ולהיות טובים בזה. זה יצר דיאלוג נהדר בין גברים סטרייטים. הרבה מהאנשים המבוגרים יותר שצילמתי הפכו לסמלי אופנה בעשור האחרון. כמה מהם צעירים, אבל רבים מהם כמו אלסנדרו סקווארזי (יזם ואייקון אופנה איטלקי) ואנה דלו רוסו (עורכת ווג יפן), כבר אינם בשנות ה־30 שלהם. אני גאה בזה. זה לא משהו שאני מנסה לעשות, אבל ברגע שאני מצלם באופן טבעי ולא מפלה על פי גיל – אני מרגיש שזה מזיז מעט את המחסום".

מהם שלושת הפריטים הבסיסיים שצריכים להיות בארון של כל תושב ניו יורק?

"לגברים: ג'ינס שחור – קניתי את הזוג הראשון שלי לפני שנה, ואני עדיין מנסה להבין איך ללבוש אותם; כובע בייסבול של היאנקיז אף שאוהדי המטס לא יאהבו את זה; ז'קט ספורט כחול באיכות טובה: בסתיו מצמר קשמיר ובקיץ מכותנה. לנשים: שמלת קיץ קלילה מכותנה עם הדפס, שמשום מה קשה מאוד למצוא; זוג נעליים יפות – לא בהכרח עם עקבים – וסט של חולצה וסוודר מכופתר תואם".

מהו הפרויקט הבא שלך?

"הרקע הלימודי שלי הוא בעיצוב, ולאחרונה עיצבתי זוג נעליים לפרויקט מיוחד עם מותג הנעליים האיטלקי סוטור מנטלאסי ((Sutor Mantellassi שיצא בסתיו. בתור אחד שהולך ברגל בחוץ כל היום, האתגר שלי היה ליצור נעליים שמצליחות להיות גם יפות וגם נוחות. זה הצליח כל כך שחתמנו על חוזה לשיתוף פעולה מלא לקראת הסתיו הבא. כל דבר יצירתי שאני עושה משפיע על העבודה האחרת שלי, וכשאני מסתובב בחוץ ושם לב לשילובי צבעים, אני מגלה עוד דברים שאני יכול להשתמש בהם. אני גם עומד להתחיל לעבוד על הספר הרביעי שלי – כרגע אני משחק עם כמה רעיונות".

הסרטוריאליסט: Xי90 ש"ח, להשיג באמזון