מידה כנגד מידה: הנשים השמנות מפסיקות להחזיק בבטן

"יום אחד נכנסתי לחנות בגדים שהייתי קונה בה הרבה, וגיליתי שהפסיקו להביא בגדים מעל מידה 40. יש בזה משהו מטמטם, זה כאילו הם אומרים: תרעיבו את עצמכן כדי לקנות אצלנו. אבל זה לא חדש, ממסד האופנה תמיד היה דכאני כלפי נשים. את זה אנחנו רוצות לשנות". הדוברת היא מאיה בנבנישתי, בת 27 מירושלים, שהקימה לפני כחודש עם נועה בן סעדיה את עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש – מלכוד 42". את העמוד הקימו השתיים כדי לעקוב אחרי הקושי של נשים שלובשות מעל מידה 40 למצוא בגדים ברשתות הגדולות.

"כשהקמנו את העמוד לא חשבנו שזה יתפוס בכלל", אומרת בן סעדיה. "חשבנו שיהיו אולי 200 לייקים, אבל גילינו שהתופעה הרבה יותר נרחבת ממה שחשבנו בהתחלה. לא מדובר רק בקושי למצוא בגדים ליומיום, אלא גם קושי בלמצוא בגדי ים, שמלות כלה ואפילו בגדי היריון במידות גדולות. אני חושבת שנשים היום פחות מוכנות לשתוק על המשטור הזה. אפשר לראות את זה במחאת המכנסונים ובמחאה של הדיילות באל על. אלו מחאות לכאורה שוליות, אבל הן מבטאות את העובדה שאנחנו לא מוכנות יותר להתכופף בפני הדרישות של עולם האופנה. להפך, עולם האופנה צריך להשתנות בשבילנו".

https://www.facebook.com/549534255151409/photos/a.679160742188759.1073741828.549534255151409/694615080643325

לאחר שצברו יותר מ־6,000 עוקבות, פונות בנבנישתי ובן סעדיה לצעד הבא: להשתמש בכוח של העמוד כדי לדאוג שרשתות ימכרו בגדים במידות גדולות יותר. שאיפתן היא להנהיג תו תקן חברתי דומה לזה של ויגן פרנדלי, שיסמן לנשים אם החנות או הרשת מספקות מידות גדולות. "תו התקן מייצג ארבע דרישות בסיס", אומרת בנבנישתי. "שהרשת מביאה בגדים במידות גדולות באופן מודע ומתחייבת להמשיך בכך לאורך זמן, שקביעת המידות היא אחידה ולפי סנטימטרים, שלא מצרים מידות משנה לשנה (פרסומים רבים בעמוד מראים מכנסיים מעונות קודמות לצד מכנסיים מעונה נוכחית כדי להמחיש איך אותה מידה מתכווצת לאורך השנים – ע"נ), ושהמידות יהיו זמינות במלאי החנות ולא רק על הנייר".

פרויקט נוסף שרץ ברשת בימים אלו הוא "תופסות מקום" – סרטון שיזמה מיכל גרינוולד וצבר יותר מ־15 אלף צפיות עד כה. בסרטון מרואיינות תשע נשים (בהן גרינוולד) המדברות על דימוי גוף ועל היחס שהן מקבלות מהסביבה. בסוף הסרטון הן פושטות את החלוקים שהן לובשות והצלם אילן בשור מצלם אותן. גרינוולד היא חולת בולימיה לשעבר שהחליטה לעזור לנשים לאהוב את עצמן כפי שהן. הצילומים, שמזכירים דיוקנאות מתקופת הרנסנס שבה אידיאל היופי היה מלא יותר, יוצגו בתערוכה באותו שם במתחם קסטיאל As Is החל מ־30.6.

בצד היוזמות הללו אפשר למצוא ברשת יותר ויותר בלוגריות אופנה מלאות. אחת הבולטות והוותיקות בתחום היא זוהר וסילויצקי, המפעילה את הבלוג Little Miss Sunshine זה כשש שנים. זוהר מרגישה עדה לשינוי בתפיסה החברתית של נשים שמנות: "המידות בחנויות מצטמצמות, ויש לי הרגשה שההתעסקות בנושא לאחרונה היא בעיקרה גימיק ולא משהו שיוביל לשינוי מבחינת המבחר בחנויות. אבל אני כן מרגישה שינוי משמעותי לאורך השנים בתגובות שאני זוכה להן. יש שינוי תודעתי, אנשים מתחילים להבין שאדם שמן הוא לא בהכרח אדם חולה, ושהוא לא בהכרח רוצה לרדת במשקל. אני מקבלת הרבה מאוד תגובות חיוביות ומרגשות, בעיקר מנשים ונערות צעירות, שמספרות בהתרגשות שהן לא חשבו לפני כן שאפשר להתלבש בצורה אופנתית במידות גדולות".

https://www.facebook.com/112289755583598/photos/a.198510640294842.67255.112289755583598/716752098470691

על תגובות דומות מספרת הבלוגרית מיי גרף, בעלת הבלוג May Wear It: "אחת התגובות הכי מרגשות שקיבלתי הייתה מנערה שבעקבות הבלוג שלי קיבלה אומץ ללבוש לראשונה שמלה. הייתה גם מישהי שזנחה את הבגדים השחורים ואימצה סטייל צבעוני יותר. ברגע שאת מנסה פעם אחת ומגלה שהשמים לא נופלים ואנשים לא מזדעזעים ממך – זה נותן לך את העידוד להמשיך".

מיי מעלה על בסיס יומיומי צילומים של התלבושות שלה – לרוב נועזות, צבעוניות ועמוסות אקססוריז. בשבוע שעבר התעמתה גרף עם מיכל צפיר בתוכניתם של רן שריג ודנה ספקטור, לאחר שצפיר כתבה שנשים שמנות צריכות לרזות במקום להתלונן שאין להן מה ללבוש.

"אולי הייתי נאיבית", אומרת גרף, "חשבתי שיתקיים בינינו דיון, אבל היא דיברה בעיקר על העסק שלה להורדה במשקל. לא נתנו לי לדבר, ואפילו אחרי שירדתי מהקו רן שריג שאל אותה 'נכון שהרבה יותר טוב להיות רזה?'. בסופו של דבר היא פרסמה התנצלות, שמי שקורא אותה בטח יבין שהיא לא מאוד כנה, אבל היא הבינה שזה עלול להשפיע עליה כלכלית. וזה סימן חיובי – מתחילה להיווצר ההבנה שלנו כנשים שמנות יש כוח וכדאי להכיר בו".

תופסות מקום, קסטיאל As Is, משה מאור 2, 30.6־10.7