טיים אאוט timeout

הכל חייב ללכת: סרטים שוברי לב עבור שבורי הלב

| מאת: עמית קלינג

שמונה סרטים שיגרמו לכם להבין שלא משנה כמה כואב לכם - תמיד יכול להיות יותר גרוע

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/07/sizes/The-End-h_wo_680_382.jpg
אם זה נגמר, זה הסוף. צילום מסך

The Cruiseי(1998) / בנט מילר

דוקו קצר (רק קצת יותר משעה) על טימותי "ספיד" לוויץ׳, מדריך תיירים אקסצנטרי המנהל מערכת יחסים אינטנסיבית מדי עם ניו יורק. לוויץ', מעין משורר שלא כותב שירה, הוא רגשן, לוזר, פתטי, חכם בטירוף ושבור לחלוטין. לוויץ' שולט בסרט הזה: המקומות שאליהם הוא לא מוכן ללכת כאדם נותרים חסומים גם בפני המצלמה. התוצאה היא טריפ בלתי נשכח לתוך בדידותו האמנותית של איש אחד.

בעלים ונשים (1992) / וודי אלן

אולי הסרט היחיד של אלן שאפשר לתאר כ״אינטנסיבי״. אין בו אפילו קצת מהקלילות האירונית והחולמנות שהן מסימני ההיכר שלו, רק מבט חסר רחמים על שתי מערכות יחסים מתפרקות. זהו סרט על הדברים שאנחנו עושים זה לזה וגם על מה שאנחנו עושים לחברים שלנו על הדרך.

דרכים צדדיות (2004) / אלכסנדר פיין

כי סנוביזם הוא מפלט נהדר ללב כואב, ואלכסנדר פיין מצטיין ביכולתו להציג על המסך אליטיסטים מבלי להפוך אותם למעוררי אנטגוניזם. למראית עין מדובר בקומדיה קצבית ועמוסת דיאלוגים, כמעט קשקשנית, אבל מתחת לשכבה החמימה של מסע בסן דייגו מסתתר סרט מדכדך ונוגע ללב על הצורך התמידי לברוח – לא לגמרי ברור לאן, לא לגמרי ברור ממה.

פלייטיים (1967) / ז'אק טאטי

לפעמים, כשהכל מסביב מתפרק, מילים הופכות לעומס בלתי נסבל. סרטו הכמעט אילם של ז'אק טאטי מוכיח שסלפסטיק יכול להיות מלנכולי. ללא עלילה מוגדרת, רק אדם אחד משוטט – ספק בסקרנות אינסופית ספק בבדידות תהומית בתוך עיר גדולה, כשכל הסרט חולף ללא תקריבים, במעין ריחוף מרוחק. זה לא בדיוק סרט עם תשובות או תובנות אלא יותר סרט שמשרה מצב תודעתי מסוים, מהסוג שמסוגל לבטח לגרום לתאי מוח להחלים.

Spalding Gray: Terrors of Pleasureי(1988) / תומס שלאם

זה לא בדיוק סרט, גם לא בדיוק מחזה מצולם וגם לא בדיוק ספיישל סטנד־אפ. ספולדינג גריי, אחד היוצרים המקוריים והייחודיים ביותר שפעלו במאה ה־20, הוא מונולוגיסט: במופעים שלו הוא היה יושב מאחורי שולחן ומקריא טקסט ארוך שכתב. ב״Terrors of Pleasure״ גריי צולל לפינות מביכות ומרגשות של התודעה האנושית בעודו מתעד את מערכת היחסים שלו עם בת זוגו, רנה. יצירה חד פעמית (טוב, מלבד המונולוגים המצולמים האחרים של גריי). הכי קרוב ללחיות קשר של מישהו אחר, לפחות ל־60 דקות.

Everything Must Goי(2010) / דן ראש

תפקיד דרמטי נדיר של וויל פארל הוא דבר נדיר מספיק בשביל להצדיק צפייה בסרט. פרל סוחב בגאון את דמותו המאופקת של איש מכירות אלכוהוליסט שמנסה לעשות משהו טוב עם החיים שלו לשם שינוי. אם זה לא נשמע מספיק אמריקאי מדכדך, תדעו גם שהתסריט מבוסס (באופן די חופשי) על סיפור קצר של ריימונד קארבר.

שקרים אמיתיים (1994) / ג׳יימס קמרון

הסרט הכי טוב של ארנולד שוורצנגר וגם הסרט הכי טוב של ג'יימס קמרון – בגלל אקשן מנחם שמרדים אזורים כואבים במוח אך נעשה בקריצה, לפעמים גם עם הלשון בחוץ ותמיד עם כוונות טובות. במקביל הוא מצליח להיות כמעט קומדיה רומנטית.

קרמר נגד קרמר (1979) / רוברט בנטון

בעיקר בשביל לעצור, לנשום עמוק ולהגיד "וואו, המצב שלי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 001fb2fdd561197d