טיים אאוט timeout

הקיץ הזה תלבשי לבן?

| מאת: רתם איזק

הכתבה הבאה תגרום לכן להתחתן בתוך שישה חודשים. לא מאמינות? גם רתם איזק לא האמינה

היעד הבא: רוטשילד (צילום: זיו שדה)

שישי בתל אביב הוא כמו חלב קוקוס: אני יודעת שזה עושה לי שלשול, ובכל זאת אני מתפתה כל פעם מחדש לצרוך אותו. הפעם הסכמתי להיגרר ליום הולדת לחברה של חברה במגה־בר ערסי, ולו בשביל האשליה שאני עליזה וזורמת. מהר מאוד מצאתי את עצמי בצד השני של הבר, עם המאהב היחיד שיודע להציל עלמה במצוקה: האייפון. "תמצא לי חיים", לחשתי למסכו הדק, וכמו באורך פלא שמעתי צרחה מוכרת מהכניסה. "רתמוש! אני לא מאמינה שאת כאן", צעקה ב', בחורה שאני פוגשת בהשקות ונראית לי תמיד קצת דהויה. הפעם היא רצה לעברי בלוּק משודרג, רעננה כפרזנטורית של שמפו ועם ויטאליות של מיכל זוארץ על אקסטה.

"את לא מאמינה מה יש לי לספר לך! גיליתי משהו שישנה לי ולך את החיים!", היא נשפה באוזניי, גווניה החדשים והבוהקים מאיימים לעוור אותי לצמיתות.

"למרוח חילבה על הפנים לפני השינה? ממי, עשיתי את זה לפני שלוש שנים ולקח לי חצי שנה להיפטר מהריח".

"נו, אני מדברת איתך על משהו רציני, אבל זה הכי בינינו".

היא הנמיכה את קולה ותפסה בידי, ציפורניה המטופחות ננעצות בבשרי. ארשת הסודיות גרמה לי לתהות שמה ב' מתכוונת להציע לי השלמת הכנסה כמבריחת יהלומים בפי הטבעת, ועדיין המשפט הבא שלה תפס אותי לא מוכנה:

"אני רוצה שתבואי איתי לסדנה שתלמד אותך איך לתפוס גבר".

"סליחה?".

"מה ששמעת. סדנה שתלמד אותך איך להתנהג עם גברים".

כאן כבר ממש נעלבתי. לא רק שאפשרתי לחברתי לשכנע אותי לבוא לאירוע שבו לא אכיר איש, כעת הושפלתי על ידי קולגה עם בנייה אקרילית. "תשמעי", אמרתי לה תוך סימון "חשבון דחוף" לברמן ואיסוף מטלטלי מהדלפק, "את לא מכירה אותי. לי אין בעיה עם גברים. למען האמת – אני יכולה להעביר את הקורס הזה בעצמי".

"אז למה את יוצאת מהבית עם אודם אדום?", צייצה לעברי ב' בחינניות.

"סליחה?"

"האודם שלך. הוא אדום. והוא משדר משהו אחר. את משדרת סקס, לא פרינסס, ואת זה הבחורה הגאונה שמעבירה את הקורס תגיד לך מיד".

רציתי לתת לגנים הסוריים שלי להסתער על ב' ולספר לה שמאז שהשתילו לי 350 סי סי בכל צד הם ביטלו כל השפעה של ליפסטיק כזה או אחר על המוח הגברי. אך מכיוון שבאותם רגעים הייתי בטוחה שתאי המוח הספורים שנותרו לה בקודקוד לא יצליחו להכיל אינפורמציה מורכבת, הסתפקתי בסינון "פאתט" ובמנוסה לעבר היציאה, מנסה להשאיר את אותו ערב הרחק מאחוריי.

מבחן הדייט השלישי

הערב הזה באמת יכול היה להישאר מאחוריי, אילולא שלושה חודשים קודם לכן פרסמתי בגיליון ולנטיינ'ס דיי של מגזין זה את "מצעד האיוולת" – כתבה שבה סיפרתי על כל פסולי החיתון שעברו בין סדיניי והוכיחו לי שמה שהכי חשוב ביום האהבה זה שנשים יאהבו את עצמן. ובאמת – מה זה אהבתי את עצמי. מאז שהכתבה פורסמה זימנתי לחיי גברים שיכלו להרכיב לי יופי של כתבת המשך: ש', שהשתייך למספר קטגוריות – "הגרוש הפגוע", "האמן המיוסר" ו"המתאהב הסדרתי" (שזה טוב, אם מתעלמים מהעובדה ששבוע אחרי שגמרנו הוא התאהב שוב, בבחורה אחרת); ד', שהשתכר למוות בדייט הראשון, עלה לדירתי בכוח וכמעט אנס אותי (ראו קטגוריית "האח האובד של בני סלע"); א', שכל כך רצה בי עד שהחליט להצהיר על התנזרות מינית בת 40 יום על מנת להיות "נקי בשבילי" (קטגוריית בונוס: "הנזיר שמכר את הכיפה שלו").

אותו מצעד המשך גרם לי לאחר המפגש הנוירוטי עם ב' לקפל את זנב הטווס שלי ולהתחיל לתהות: האם בגלל ליפסטיק אדום אני עושה קריירה מהגברים הלא נכונים? האם כל מה שצריך בשביל לתפוס בחור נורמלי בעיר הזאת זה מסיר איפור? וכמה גאונה יכולה להיות בחורה שמלמדת בחורות להיות נסיכות?

כנראה די גאונה. חודש אחרי אותו ערב התקשרה אלי ב' בהתרגשות, וסיפרה לי שהיא יוצאת עם בחור שבטוח שהיא השמש. "אין, היא גאונה", היא צרחה לתוך האפרכסת. "היא שינתה לי את החיים. עשיתי לו את מבחן הדייט השלישי וזה עובד!".

בטרם הצלחתי להבין מהו בדיוק אותו מבחן הדייט השלישי ואיך בחור מצליח להידלק על אישה מטורפת שזורקת לעברו מבחני פתע משל הייתה מערכת היחסים שלהם שיעור בתושב"ע – ב' הביאה אותה בנוק אאוט: "נרשמתי לסמינר למתקדמות, ותוך חצי שנה אני מקבלת הצעת נישואים ראשונה, בהתחייבות. אם את בעניין של להתחתן מתישהו דברי עם שרון רובינשטיין".

כבת להורים גרושים מוסד הנישואים לא ממש מטריד אותי, אבל כבת לשני הורים חד־הוריים אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מפונקת, וכשמניחים מולי על מגש של כסף ולבבות סקופ על הבאבא סאלי של הרווקה הישראלית, מחובתי לגשת לעורך העיתון ולהצדיק את המשכורת שלי. אז נרשמתי לסמינר התשוקה של הקואוצ'רית שרון רובינשטיין במטרה אחת – לחשוף את קוראינו לתופעה מטרידה של אישה שמתרגמת את ריחה החמוץ של הרווקה הנואשת למזומנים ומלמדת אותה להיות מריג' מטיריאל, כדי לצעוד במסלול המקובע שמייעדת לה החברה הפוריטנית – זה שמסיימים בהצלחה רק עם סוליטר על האצבע.

בקרוב אצלי? לבאבא רובינשטיין הפתרונים.

בקרוב אצלי? לבאבא רובינשטיין הפתרונים.

האמזונה והפרינסס

כשנכנסתי לאולם ההרצאות המחזה שנגלה לנגד עיניי הסתדר בול עם הקונספט: 30 רווקות דרוכות, ישובות עם דפדפות ממותגות על הרגליים מול שקפים רצים, ואישה יפהפייה שנראית כמו הגרסה המשודרגת של פרגי מהבלאק אייד פיז שופכת עליהן טונות של כריזמה, בלונד וגומות. אם מישהו היה אומר לי שצפויה לי הפתעת ענק ושתוך שלושה ימים ארצה לתלות תמונה של רובינשטיין לצד זו של הרב כדורי, הייתי אומרת לו שהוא עוד סאקר של בלונדיניות, ושהברונטית הזאת הולכת לפרסם כתבה בועטת על הכוהנת הגדולה של הנשים הקטנות.

בניגוד למה שחשבתי בשעות הראשונות שלי בסמינר אימון לתשוקה – הנשים שמשתתפות בו הן ממש לא קטנות. הן נשים חזקות, ביניהן יועצות פיננסיות, כלכלניות, מטפלות ואפילו עורכות דין – בחורות שגיבשו את זהותן הנשית בעידן הפוסט־פמיניסטי הכוחני ויודעות לדבר, לנהל ולזיין כמו גברים. רק מה? בניגוד אליי, הבחורה המתנשאת מהשורה השנייה, נמאס להן לשדר שהכל בסדר, שהן לא עייפות מהחיפוש אחרי הדבר החמקמק הזה שנקרא אהבה; שהן לא נשברו כבר אלף פעם לרסיסים מהגבר שלא התקשר, מהגבר שזייף או מהגבר ששנייה אחרי שחתך כי הוא "לא בנוי למחויבות" מצא את נפשו התאומה בבחורה גנרית לחלוטין, בעוד הן ממשיכות לשמש כתנור אנושי שאופה גברים עד מידת הבשלה שמאפשרת להם להתחייב לקשר – רק לא איתן. הנשים האלה אינן נואשות – הן פשוט לא מעמידות פנים שהמסקינג טייפ הרגשי שלהן מצליח להדביק את הלב פעם אחר פעם. וכאן נכנסת לתמונה הגורו רובינשטיין, שמלמדת אותן איך לא לבזבז פעימה אחת מיותרת על הבחור הלא נכון.

הנחת הבסיס של רובינשטיין לאורך כל הסמינר הוא שקיימים שני סוגים של נשים: האמזונה והפרינסס. האמזונה היא בהרבה מובנים תולדה של העידן המודרני והפמיניזם – אותה אישה חזקה שיכולה לעשות הכל כמו המין השעיר: לפרנס, לסחוב שישיות מים ולהרכיב ארון מאיקאה. היא אמנם לא כורתת את שדה הימני ורצה לצוד בג'ונגלים, אך היא בהחלט משדרת לגבר שהוא יכול לשבת בצד ולשמור על האש בזמן שהוא צופה בה מגדלת זוג אשכים יותר גדולים משלו. הפרינסס, לעומתה, היא מתוקה, רכה וסופר נשית. היא יודעת בסתר לבה שיש לה יכולת להחליף נורה, אבל לא בא לה. לא כי היא עצלנית, חלילה, אלא כי היא מבינה שבחלוקת התפקידים הקדמונית שלנו הגבר קיבל את תפקיד האביר. פעם זה היה לצוד ממוטות בידיים, היום זה להחליף נורה או לקדוח חורים למדף. וזה עתיק ופרה־היסטורי ומרגיז, אבל זה טבוע עמוק עמוק בגנום האנושי, ושום חזייה שרופה לא תצליח לשנות את זה.

זה השלב שבו את, הקוראת האינטליגנטית, מתעצבנת. הרי אנו הנשים המודרניות, המשוחררות, שואפות לקטוף את פירות הפמיניזם וליצור מצב של שוויון, לא? אך בטרם את מדפדפת לכתבה הבאה נסי לענות לעצמך על שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה זכית לחיזור גברי עיקש? מתי בפעם האחרונה הסתובבת עם זכר אלפא שהעדיף להעביר את אצבעותיו בין שערותיך, ולא לאורך מסך הסמארטפון? ומתי לעזאזל החליפו האבירים את הסוס הלבן שלהם ב־Poke עצל בפייסבוק? או במילים אחרות: מתי גברים הפסיקו להיות גברים?

אלת הגברים המנוונים

התשובה של רובינשטיין כל כך פשוטה שזה מקומם: ביום שבו נשים הפסיקו להיות נשים. לפי כמעט כל ההגדרות שלה (שריצדו על שקפים בתוספת תמונות), אני משתייכת לשבט האמזונות – נשים שהתרגזו על גברים כל כך הרבה פעמים עד שהחליפו את שמלות המלמלה הוורודות שלהן בשריון קשקשים ובלב מפלדה. ובאמת, אף שאני אוהבת למרוח לק ולהוציא משכורת שלמה בזארה – לא יכולתי שלא להסכים עם העובדה שאני אישה לוחמת: אחת שמתעקשת לרוץ ביערות עם חץ וקשת ולרדוף אחרי הטרף הקשה ביותר – זה שלא בשל, לא רוצה מספיק ומפחד. אלה, כידוע, רצים הכי מהר, ומכאן שהם מאפשרים לי לחוות אחלה סיפוק ברגע שבו אני מצליחה לרכון מעל הקורבן המתנשף ולשחרר לעברו "תפסתי אותך, חבוב" תוך שאני יורקת סמוחטה של מאמץ הצדה. אך העניין עם אותו טרף קשה הוא שהקרב לא מפסיק לעולם – הבחור לא מתמסר גם אחרי שצדת אותו פיזית, שהרי נפשית הוא לא היה שם מלכתחילה. וכך, לפי התיאוריה של רובינשטיין, צמח כאן דור של גברים שלא יודעים להתאמץ. האמזונות לקחו מהם את המושכות, והם רק טרמפיסטים של טסטוסטרון. אנחנו הפכנו לצד שצד, וכל שנותר להם זה לשבת עם היד בתחתונים ולחכות שמישהי תעמיס אותם, תלויים על מקל ועם תפוח בפה – למאורה שלה, שם היא תרקוד לו את מחול החיזור ותעלה אותו עולה לקוקסינליה – אלת הגברים המנוונים.

הסמינרים של רובינשטיין רצים בעיר כבר כמה שנים וגדושים באמזונות בכל הגילים, כולן כמהות לגבר הזה שייקח אותן יד ביד לעבר השקיעה ויבנה להן בית, לא יזמין קוקטייל עם מטרייה ורודה בזמן שהן ינהלו את הקבלן. ובמובן הזה, הבנתי, הן לא שונות ממני. אני אולי לא מתחרמנת משמלת קצפת ומצלם מגנטים, אבל אני רוצה מישהו לרוץ איתו, לא לרדוף אחריו. אז לקחתי דף ממותג ועט והתחלתי לעשות שיעורים.

מתי הפסקתם להיות גברים?

מתי הפסקתם להיות גברים?

שיעור ראשון: כך תהי פרינסס

דמות הפרינסס על פי הגורו אינה אישה קטנה שיושבת בבית עם פאי תפוחים טרי וריסים מודבקים ומחכה שהגבר שלה יגיע להוציא אותה לטיול. היא לא הפרינססה של דיסני ששולחת את צמתה מהמגדל במקום להזיז את התחת ולרדת במדרגות. יש לה ממלכה ללא ספק – חברים, תחביבים וקריירה – אבל היא לא מחכה שנסיך יגיע לנשק אותה בשביל שהיא תקום מהתרדמת. היא יושבת בנעימים בכס הנווט ונותנת לגבר להוביל, תוך שהיא, בנונשלנט, מכוונת אותו מאחור. היא נעימה, רגועה, רכה ומחוברת לצד הנשי שלה, וגם הסממנים החיצוניים הנלווים לכך לא משאירים ספק כי מדובר בבת המין היפה. אך החינוך בסמינר לא מסתכם רק בחשיבותו של הסומק. היום הראשון כולו מוקדש לחשיבות ההערכה העצמית והמשמעת העצמית. הבנות לומדות לא לוותר לעצמן, לא לחפף, לעמוד מאחורי החלטות ולבחור את הגבר שלהן מתוך אלה שבאמת באמת בעניין שלהן. וכשאחד כזה עולה בחכה, הן מתבקשות לוודא שהאמזונה נעולה טוב טוב בבוידם, למען יבין הבחור שלבחורה הזאת צריך לפתוח את הדלת. ביום השני לסמינר 90 אחוז מהבנות נפרדו מהג'ינס ומהסניקרס לטובת שמלות פרחוניות ועקבים. כשפיזרתי את הקוקו זכיתי לציון לשבח מהמורה היפה. האומנם הצעת הנישואים שלי נמצאת במרחק גומייה?

שיעור שני: גברים יפים לפח!

יש משהו מאוד פרקטי בסמינר: הוא מלמד נשים להגיד בקול רם ובכנות מה הצרכים המדויקים שלהן ולא רצונות מפונטזים. לא עוד קלישאות מדוקלמות כמו "רגיש, ספונטני ועם חוש הומור", אלא אותם צרכים שבלעדיהם לא תהיה לאותה בחורה סיבה לקום לצד הבל הפה של אותו בחור בכל בוקר, כמו אינטליגנציה, נדיבות וכן, גם יכולת כלכלית. חתיך, אגב, זה לא צורך שרובינשטיין מוכנה לשמוע. מבחינתה זה רצון ששייך לאמזונות, שנכבשות, כמו גברים, על ידי מראה חיצוני. לגברים היפים האלה היא קוראת "Show room condition" – גברים שאינם שימושיים לחיים, נטולי שרירים נפשיים ויכולות חיזור. ממש כמו ספה באולם תצוגה – הוא נראה טוב רק מפני שאף אחד לא אכל עליו במבה, עלה עליו עם בוץ או שפך עליו פטל. רשמו לעצמכן: דובי גל הוא הריאן גוסלינג החדש.

וזה מה שקורה כשיוצאים עם בחור שחולה על עצמו – צפו בקטע מהסרט "מסיבת רווקות" (ג'ון האם מעולם לא נראה כה לוהט ודוחה בו זמנית):

שיעור שלישי: אם הוא לא מתעניין – הוא לא מעניין

"יש לי בעיה עם גברים תל אביבים", שיתפה בחורה מהשורה הראשונה. "אני גרה בגבעתיים, והם תמיד אומרים שלא בא להם להוציא את האוטו מהחניה ומבקשים שאקח מונית לכיוון שלהם".

"אוקיי. נניח שאנג'לינה ג'ולי הייתה גרה בגבעתיים ומבקשת מהבחור לאסוף אותה, האם הוא היה אומר לה שצר לו, אבל הוא לא יוצא מהחניה?", שאלה הגורו בשמלת המיני השחורה.

"הוא היה הולך לגבעתיים ברגל", ענתה הבחורה לקול צחוקן של אחיותיה לקרב.

"אז זו בדיוק הנקודה", אמרה שרון. "צאי מלכתחילה רק עם מישהו שאת האנג'לינה שלו. כל היתר הם בזבוז זמן".

כמה בנאלי, ככה נכון, חשבתי לעצמי. למה לתת לאותו גבר את הכותרת הנעימה "עסוק" או "עירוני מאותגר" כשאפשר לקרוא לילד המכוער בשמו: "עצלן שלא רוצה אותי מספיק?". למה אנחנו מוכנות להעביר את הזמן עם מישהו שמעדיף לדגור על כחול־לבן במקום לדהור לעבר מושא תשוקתו? האם בא לנו לוותר על הסרנדה מתחת לחלון בתמורה לתו חניה אזורי?

לוותר על הסרנדה?

לוותר על הסרנדה?

שיעור רביעי: מבוך הדרקונים

אבל גם אם הבחור מוכן להשיג תו נכה בשביל לחנות לך מתחת לבית, זה לא מספיק.

רובינשטיין לא סומכת על ההנחה הבסיסית שהבחור בעניין שלך. היא רוצה קבלות, וכאלה שמגיעות, בשלב הראשון, יותר עם ציונים ופחות עם זיונים. את תוכן המבחנים (המבריקים, יש לציין) שהיא מלמדת את בנות הסמינר תוך שרטוט המומנט המדויק של כל אחד על גבי ציר זמן לא אוכל לחשוף כאן, שכן חשיפתם משולה לחשיפת סוד הגרעין. רק אומר שלא מדובר במשחקים או בכללים המאוסים שכתובים במדריכים סטייל "למה גברים אוהבים ביצ'יות", אלא במבחני רצינות שמטרתם לסנן את כל הגברים המתלבטים שלא ממש סגורים עלייך, ובכך לחסוך לך זמן, דמעות וכאבי לב. כי עם כל הכבוד לפתיחות ולהרפתקנות, יש שלב שכבר לא בא לך להתעורר ליד גבר שסתם רוצה להעביר איתך את הזמן. את השיר "את אחלה חמודה, כפיים, שיגעון" שיקדיש לאחותו הצולעת.

שלב הסיכומים

בשלב כלשהו עבר בין הבנות קלסר שמן, שבין דפיו נוילנו הזמנות לחתונה של בוגרות הקורס בתוספת מכתבי תודה אישיים. "אמרת וצדקת", הן כותבות לה, "תוך חצי שנה בדיוק קיבלתי הצעת נישואים!". הבנות מיששו את ההזמנות, עיניהן עוברות על המכתבים וחיוך קטן ומבויש מציץ על פניהן. "יש לה קבלות", הן בוודאי אמרו לעצמן, "אני לא כאן סתם". ואז נפל לי האסימון: אני יכולה לסלוד מכל הקונספט הזה של נשים שמתות להתחתן, אבל יש דבר אחד שבו אי אפשר לזלזל: שרון רובינשטיין מחזירה נשים ליסודות שלהן, ובכך מחזירה לאותן רווקות תקווה ואופטימיות. אלה שני דברים שעליהם אנשים מוכנים לשים את כל הז'יטונים, ומכאן שכל העסק הזה לגיטימי.

ועדיין אני לא מוכנה להיפרד כל כך מהר מהחץ והקשת. הם תלויים לי בכניסה לבית, ליד נעלי הריקוד ותיק הקלאץ' הסגול שלי. כי אישה אמיתית, בעיניי, יכולה להיות הכל מהכל: גם מחוספסת, גם עדינה, גם דעתנית וגם שקטה. אולי אני טועה, ובגלל זה לא אצליח להעמיד חתן בחצי שנה, אבל בדבר אחד אני בטוחה: מערכת היחסים הכי חשובה ומשמעותית שיש לנו היא זו שאנחנו מנהלות עם עצמנו. ואם אני אמצא מישהו שיאהב את הרתם שאני אוהבת, זה יהיה ממש מהמם.

כי הבאבא שלי היא הבאבא ברדשו. ואי אפשר לצפות מספיק פעמים בציטוט הכי יפה ומרגש שלה:

princess.co.il

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 63fa0bb9d67a6c45