טיים אאוט timeout

כמו פג במים: רתם איזק מתמודדת עם הפחד מהבריכה

| מאת: רתם איזק

השחיינית המאותגרת רתם איזק חברה לשחיין האולימפי גל נבו בתקווה להתחבר לספורט הפופולרי ועל הדרך להשתחרר מטראומת ילדות

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/DSC7051-h_wo_680_382.jpg
אימון שחייה. צילום: איליה מלניקוב

השנה היא 1995, לונדון. אני בת 9, ילדת דיפלומטים בצורת אבוקדו קטן, שנשלחת מדי יום שישי לחוג שחייה בבריכה בריטית מקומית. להורים שלי חשוב שאדע לשחות כמו בת אדם, אני לא אוהבת להכניס את הראש למים. זה שורף לי בעיניים, שמגיל שלוש מוכות באלרגיה לקרדית אבק הבית, ולכלור, כך מתברר. אבי מסיע אותי לבריכה ומחכה לי בחוץ, שומר על פתח הקאנטרי קלאב פן תחמוק בתו החוצה, כפי שעשתה כמה שנים לפני כן בחוגי הבלט בנתניה. אני כלואה בבריכה עם עוד שישה ילדים בריטים שמאוד אוהבים מים בעיניים. המאמנת פוקדת על כולם לעשות גלגול בתוך המים. זו מיומנות מאוד חשובה לשחייה, היא טוענת. כולם עושים גלגול חוץ ממני. אחר כך כולם שוחים חתירה עד סוף הבריכה האולימפית, חוץ ממני. הם מקבלים פאטץ' שעליו רקום המספר 50 – מספר המטרים שצלחו. אני מקבלת את הפאטץ' של קבוצת הפעוטות, עליו רקום המספר 25 – מספר המטרים שצלחתי עד שבלעתי מים וכמעט נפטרתי. אני יוצאת החוצה עם הפאטץ' ואבא שלי קונה לי בקיוסק הבריכה נקניק פפרוני כפרס ניחומים.

מאז אני שוחה רק חזה וגב, וכמה שפחות. אין לי מינוי לקאנטרי מקומי, ואת הטכניקה הלא מפוארת שלי אני מדגימה בעיקר כשאני נופשת בבתי מלון. גם אז ריח הפפרוני לא עוזב אותי. אני צמחונית כבר 15 שנים, והחטיף הפאלי הזה רודף אותי ומזכיר לי שבתוך תוכי אני עדיין ילדה קטנה בצורת אבוקדו שלא יודעת להתגלגל בתוך המים.

אך אין כמו מדור הכושר בשביל להפגיש אותי עם השדים שלי. זה זול יותר מטיפול פסיכולוגי, זה מחטב וזה מביא לי ציוד שווה של ספידו עד הבית. כן, חברות וחברים, מגיע שלב בחייה של בחורה שבו היא צריכה למצוא את עמוד השדרה שלה, להתבונן במראה ולהגיד לעצמה: את כבר לא אבוקדו, את אישה בשלה. אישה שיודעת בדיוק מה היא צריכה בשביל להתמודד עם מגבלותיה ולהתפתח כאדם: מאמן מאוד מאוד חתיך. ואם כבר חתיך, אז שיהיה ברמה שלי, עלמה שזכתה בלונדון בפאטץ' של 25 מטרים. ובמילים אחרות: גל נבו, שחיין שייצג את ישראל באולימפיאדת לונדון בשנת 2012, בעל שבע מדליות באליפות אירופה בשחייה.

בעולם מתוקן הייתי מגיעה למפגש שלנו בפן. בעולם השחייה האכזרי נאלצתי לקבל את פניו בכובע בריכה ששיווה לי מראה של חיפושית זבל. בחיי, האם בעולם שבו כבר המציאו פצצת אטום, הפריה מלאכותית וסוכרזית לא יכולים למצוא פתרון לדבר המגוחך הזה? למה צריך לנשל נשים רווקות משיערן?

בלי טיפת איפור או פסון, נותרתי רק אני והאופי המחורבן שלי. אלה שחו הלוך וחזור במגוון תרגילים שנתן לי נבו – משחיית חזה ועד תרגילים שמרכיבים את טכניקת החתירה. ולמרות היותי חזקה וספורטיבית – קל זה לא היה. שמירה על בלאנס במים, שאיפת אוויר במקומות מדויקים, כדי לא לבלוע חצי בריכה, וניסיון (עלוב) להקפיד על טכניקה גרמו לי להבין שאין לזלזל בזקנים הפוקדים את הבריכה. ובאמת, מיתוג צעיר וסקסי אינו הצד החזק של התחום: אולי בגלל האוכלוסייה המבוגרת שמתמסרת אליו, כי הוא מפעיל פחות לחץ על המפרקים והעצמות מכל פעילות גופנית על היבשה (ולכן הוא מומלץ ברפואת שיקום לאחר פציעות); אולי בגלל הציוד שמלווה אותו – מהמכוערים שנבראו ואולי בגלל העובדה שאיש לא נראה טוב כשהוא משפריץ סילוני מים מהפה או כשהוא מגיע לשפת הבריכה ונחש נזלת נמתח לו מהנחיר לאוזן. עם זאת, מדובר בחתיכת פעילות קורעת דופק, שמצריכה אספקה קבועה של חמצן לרקמות השריר. זה הופך את האימון לנטול בולשיט, כי כשאין אוויר בריאות נותנים כבוד לכל מילה ומזקקים את השיחה להברות קצרות. כך יצא שהמילים היחידות שנזרקו לעברי מכיוון השחיינים האחרים היו "זוזי", ו"עברי מסלול", פרט לאישה אחת בעלת ריאות מפותחות שהגדילה לעשות ושחררה "פה לא שוחים עם סנפירים". שאגב, בשילוב עם קרש ציפה, התגלו כאביזר חיטוב נפלא לרגליים ולבטן, עניין די פופולרי בחו"ל, לדברי נבו. גם אני בחרתי את מילותיי בקפידה, שכן ריאותיי, שעל היבשה סופגות כל אימון אירובי בגאון, איימו להפוך אותי לגרסה הפוסט מודרנית של הטיטניק. “שיט", "סעמק" ו-"בלעתי", הן, לפי הניסוי, מילים שכיחות בקרב ליידיז מתחילות.

לא אשקר לכם: לא די בשבוע בבריכה בשביל ללמוד טכניקת חתירה מושלמת. האימונים שלי כללו בעיקר ניסיונות להציף את כבודי מהמעמקים, לנשום בלי להכניס כלור לקנה ובלי להיכנס לפאניקה כשזה אכן קרה. אך היו גם רגעי סיפוק, כמו ניסיון הפיק אפ של גבר בן 80 על שפת הבריכה או האפשרות לשחות בתנועה של דולפין ולדמיין שאת אכן דולפין בלי שיגידו שנדפק לך הראש בהודו או הבוקר שאחרי האימון שכולל פתאום שריר חדש בכתף. עולם המים מצריך עבודה וסבלנות, והוא לא עושה הנחות, גם לא לאלה שבקלות רצים חצי מרתון או מככבים באימוני יוגה. אני עדיין לא נמו, אבל אני אופטימית. ילדת האבוקדו שבי צלחה את מבחן ה־50 מטרים, וכעת היא מרגישה שהיא יכולה לנוח. מזל שכבר לא מחכים לי בחוץ עם נקניק פפרוני.

גל נבו, 400 שקלים לאימון, תיאום בפייסבוק

הרהורי הבטטה – הסיבות להתחיל או לוותר מראש

יתרונות

  • השחייה מאפשרת לחזק את הגוף בלי להפעיל עליו עומס גבוה. משקל הגוף במים הוא כחמישה אחוזים ממשקלו ביבשה, ולכן העומס המופעל על הגוף במים נמוך בהרבה מזה שמופעל עליו באימונים אחרים. כפועל יוצא מכך, מספר הפציעות בשחייה נמוך יחסית לענפי ספורט אחרים.
  • האימון מתאים לכולם – ספורטאים, מתאמנים בתהליכי שיקום או מוגבלי תנועה, קשישים ואנשים בעלי משקל עודף שמתקשים לבצע פעילות גופנית על היבשה.
  • אידיאלי לאנשים סוליסטים. לא צריך לתקשר עם הזולת, לעבוד בצוות או לחייך לעוברים והשבים. מיזנתרופים, הבריכה היא חברתכם.
  • האימון מרגיע יותר ממרתון יוגה.
  • מחטב. ראיתם גוף של שחיין, הבנתם הכל.

חסרונות

  • דורש מינוי לבריכה. והעיר שלנו, עד כמה שזה מפתיע, לא בורכה בהרבה כאלה.
  • שעמום. היעדר גירויים חיצוניים כמו מוזיקה, אנשים ותפאורה עלולים להכניס אתכם למחשבות עודפות על שכר הדירה, המצב הפוליטי והאיום האיראני.
  • בשל הצורך של הגוף לחמם את עצמו, היציאה מהמים מלווה בתחושת רעב השמורה לענק הירוק. אם אינכם רוצים להפוך לכזה, כדאי שתזכרו שאם אינכם שחיינים אולימפים, הסיכוי ששרפתם קלוריות רבות הוא קלוש, ועל כן כדאי להימנע מביקור באבולעפיה.
  • כובע ים. גם מכוער, וגם לא באמת מציל את הפן.
  • בניגוד לאימונים אחרים, זה לא בדיוק המקום לפיק אפ (ראו סעיף קודם).

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8082bf89e10ecc2e03c