טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

האיש שנולד מחדש

2015, ארה"ב

אורך
156 דקות
במאי
אלחנדרו גונזלס אינריטו
שחקנים
ליאונרדו די'קפריו, טום הארדי
on IMDb

ביקורת: "האיש שנולד מחדש": קולנוע מרשים עם לב שנוי במחלוקת

אם זו תהיה השנה בה לאונרדו דיקפריו - שכבר היו לו תפקידים מרשימים מזה - זוכה סוף סוף באוסקר לשחקן הטוב ביותר, הרי שזו תהיה ההוכחה שהאקדמיה רוצה לראות שחקנים מתייסרים פיזית למען התפקיד, לא מפצחים דמויות מורכבות
| מאת: יעל שוב

ליאונרדו דיקפריו הוא שחקן פנומנלי. מאז שהתמודד בנעוריו מול רוברט דה נירו (לפני שהשחקן הנערץ הפך לבדיחה עצובה) ב"כך הייתי" מ-1993 ועד הופעתו המזהירה בשנה שעברה ב"הזאב מוול סטריט", הקריירה שלו מתפקעת מהופעות מבריקות ומרובדות שבהן הפליא לעצב דמויות מגוונות לפרטי פרטים. לכן קצת חבל לי שבאוסקר שלו הוא סוף סוף יזכה דווקא על הדמות הדוממת שהוא מגלם ב"האיש שנולד מחדש", כי המסר (הלא חדש) שיעלה מהזכייה הזאת הוא שכדי לזכות בפרס הנכסף מכולם צריך לייסר את הגוף ולקפוץ דרך חישוקים בוערים כמו אריה בקרקס. דיקפריו טוב בתפקיד הצייד הפצוע שננטש על ידי עמיתיו בלב יער מושלג, אבל הוא כבר עיצב תפקידים ייחודיים שדרשו ממנו עבודה מעניינת ומדויקת יותר בסרטים כמו "תפוס אותי אם תוכל", "הטייס" ו"גטסבי הגדול".

אף שבמשך דקות ארוכות דיקפריו נמצא לבד על המסך, זה לא הסרט שלו, אלא של נופי הפרא עוצרי הנשימה של קנדה וארגנטינה, ושל הצלם עימנואל לובצקי, שרק אי רצון להעניק לו אוסקר שלישי ברציפות (אחרי זכיותיו על "כוח משיכה" ו"בירדמן") עשוי למנוע ממנו את הזכייה (אני מאוד אשמח אם הפרס יוענק לאד לחמן על הצילום המופתי של "קרול"). סצנות הפתיחה מאתרות קבוצה של ציידי עורות ביער מוצף מים, ששלוותם מופרת על ידי מתקפה של שבט של אינדיאנים לא ידידותיים. הכוראוגרפיה המסחררת של הדמויות והמצלמה משאירה מאחור את כל מה שראינו בסרטים קודמים של לובצקי (כולל "הילדים של מחר"), ששמו חתום על כמה מהשוטים הווירטואוזיים ביותר בתולדות הקולנוע העכשווי. הקרדיט על התאורה הבראשיתית שייך כנראה לאלוהים, משום שהסרט, כך מספרים לנו, צולם אך ורק בתאורה טבעית, מה שצמצם מאוד את מספר שעות הצילום ביום.

האם אלוהים מתגלם בסרט הזה באופנים נוספים? התשובה לשאלה היא עניין של אינטרפרטציה. היא ללא ספק מובלעת בסיפור מסע והישרדות פיזית ונפשית בעולם קדמוני, שמחזיר את גיבוריו לשורשי האנושות. הסרט מתרחש ב-1823 הרחק מכל סימנים של ציוויליזציה, ואף שיש בו רובים ואקדחים, בסצנות המהותיות ביותר של אדם מול הטבע ואדם מול אדם כלי הנשק החמים נשארים מחוץ לפריים, והדמויות הבודדות נעזרות רק באמצעים שהיו קיימים כבר בתקופת הברזל. לפרקים הסרט הזכיר לי את "המלחמה לאש", ספרו של ז.ה. רוסני הבכור, מסע הישרדות בעולם פרה-היסטורי שקראתי אינספור פעמים בילדותי.
מורה הדרך יו גלאס (דיקפריו) שדובת גריזלי מרטשת את גופו, נזנח מאחור בהנחה שנותרו לו ימים ספורים לחיות, והוא גורר את עצמו מתוך הקבר שנכרה לו ויוצא לחפש את האנשים שנטשו אותו, מונע על ידי תשוקת נקמה. במקביל הסרט עוקב אחר מסעה של קבוצת אינדיאנים המחפשת אחר בתו של ראש השבט, ופעם או פעמיים דרכיהם מצטלבות.

גלאס, שמו של האיש האמיתי שסיפורו היווה השראה לספר ולסרט, מקבל משמעות סמלית/אירונית. השבריריות שטמונה בשם (זכוכית) נסתרת על ידי יכולת ההישרדות יוצאת הדופן של הגיבור, שנולד מחדש לא פעם אחת, אלא שוב ושוב, בדימויים סמליים מודגשים של בקיעות חוזרות ונשנות מתוך רחם. פלשבקים וחזיונות של אשתו המתה של גלאס מלווים אותו בדרכו, חלקם נוגעים בפיוט, מקצתם מגוחכים קמעה. החזיונות המפעימים יותר הם דווקא אלה שהוא עד להם באמת – עדר ביזונים מותקף על ידי להקת זאבים, צמרות עצי מחט מושלגות, נהרות שוצפים. הכל מרהיב ומרשים מאוד, כולל הפסקול הנושם והלא מלודי של ריואיצ'י סקמוטו היפני ואלווה נוטו הגרמני, והסרט מעביר את הצופים חוויה פיזית עתירת עוצמה, אבל בצפייה ראשונה לא התרשמתי שיש בו נשמה יתרה.

אלחנדרו גונזלס איניאריטו המקסיקני פרץ לתודעה הקולנועית העולמית עם שלושה סרטים עזים שבהם שיתף פעולה עם התסריטאי גיירמו אריאגה – "אהבה נושכת", "21 גרם" ו"בבל". לאריאגה יש נטייה אקוטית לשבור את רצף הזמן ולטוות מארגים עלילתיים מרוצצים. מאז שנפרדו דרכיהם (פרידה אגרסיבית ועתירת האשמות הדדיות) איניאריטו החל לכתוב את שהתסריטים שלו בעצמו, עם שותפים. ב"ביותיפול" התעורר הרושם שהוא בצרות, אבל ב"בירדמן" הוא כבר מצא את קולו בהצצה אל תוך נשמתו של שחקן תחת לחץ. נראה שהניתוק מאריאגה הושלם סופית ב"האיש שנולד מחדש", סרט מסע שזוחל בעקשנות קדימה, ובו הרצף הכרונולוגי הוא מהותי לחוויית ההתאוששות וההתעצמות ההדרגתית של הגיבור (הפלשבקים והחזיונות מסומנים באופן ברור ככאלה, ואינם מבלבלים את הרצף), בחתירתו אל המפגש החוזר עם האיש שהשאירו מאחור (טום הארדי מאמץ מבטא שלפעמים בוגד בו).

השורה התחתונה: מסע קולנועי מרתק, עז מבע ומרשים מאוד, אך לאו דווקא בעל עומק

אירועים | היום 28.6

  • היום
  • מחר
  • בסופ"ש
  • בשבוע הקרוב
  • בחרו טווח זמנים
  • הכל
החל מיום:
עד יום:
חפש
סגור
לא נמצאו סרטים להצגה, מועדי ההקרנה מעודכנים עד יום ד', אנא חפשו שוב בימים הקרובים
Silence is Golden SRV:SRV2 on: bedc77c9b64a66a669b66