אם הקירות יכולים היו לדבר: "חדר" הצליח למעוך לנו את הנשמה

כשג'ק מביט מעלה ורואה לראשונה חוטי חשמל וצמרות עצים, העוצמה הרגשית של הרגע הזה כמעט הכריעה אותי. תנועת העצים על רקע השמים הרחוקים היא דימוי חושי וסמלי לשחרור מהכלא שבו היה לכוד. זה סוג של ספוילר, אבל האמת היא שאם לא הייתי יודעת מהטריילר שג'ק ואמו מצליחים לברוח מהחדר, אני לא בטוחה שהייתי עומדת בחוויה הקשה שהסרט הזה מציע. יש להניח שהוא גם לא היה מושיב מספיק חברי אקדמיה לצפות בו ולהעניק לו ארבע מועמדויות ראויות לפרסי אוסקר.

הספר והתסריט של אמה דונהיו – שנכתב בהשראת המקרה של יוזף פריצל האוסטרי – מציע גרסה קצת פחות איומה של הסיפור הבלתי נתפס ההוא. אנחנו נכנסים לחדר כשג'ק כבר בן 5. אמו, שנלכדה שנתיים לפני כן וילדה אותו בחדר, יצרה עבורו בדיה מפורטת שעל פיה החדר הוא העולם כולו, מה שרואים בטלוויזיה זה פנטזיה, והגבר שמביא להם אוכל הוא מין קוסם.

אסטרטגיית ההישרדות הזאת מוכרת מ"החיים יפים", אבל בעוד הסרט הסנטימנטלי ההוא מתמקד בדמות האב המוצא דרכים מבדרות לשכנע את בנו הקט שהכל משחק ובכך מרחיב את גבולות מחנה ההשמדה שבו הם כלואים, "חדר" מוגש לנו מנקודת מבטו של הילד ג'ק, והעולם המצומצם מצטמצם עוד יותר. לני אברהמסון ("פרנק") מכניס אותנו לתוך נקודת המבט החושית והתודעתית של ג'ק באמצעות הצילום והפסקול, ויוצר מבע משולב מועך נשמה. העוצמה של הסרט נובעת מהפער האירוני בין ההבנה של הילד את המתרחש לבין זו של הצופים. אברהמסון ממלא את המרחב הקלאוסטרופובי הזה בשלל פרטים קטנים שבונים דרמה אנושית אדירה וספוגה במתח, וכל עכבר, פרוסת לחם וקליפת ביצה מקבלים משמעות יתרה.

ברי לארסון מעצבת הופעה עתירת ניואנסים כאימא נחושה שהצורך שלה לגונן עליו מפני "ניק הזקן" מחזיק אותה שלמה, והיא מתחילה להתפרק רק אחרי שהם יוצאים מהחדר ומקבלים עזרה מאנשים אחרים. לצדה ג'ייקוב טרמבליי מרטיט כג'ק. בחלקו השני של הסרט, כשג'ק מתוודע לעולם, לאנשים, למדרגות, לכלב, לחצר, הגילויים אפופים פליאה וחדורים חרדה, ונדמה שטרמבליי (שחקן מנוסה בגיל 9) מבין ומזדהה לגמרי עם החוויה של הדמות שהוא מגלם. כי אחרי שהשתחררו מכלאם הפיזי, ג'ק ואמו צריכים ללמוד להשתחרר מהכלא שבפנים. משפט הסיום הקצרצר של הסרט מסכם את זה כל כך יפה.

שורה תחתונה: חוויית צפייה קשה אך מרוממת

חדר, במאי: לני אברהמסון. עם ברי לארסון. ארה"ב 2015, 118 דק'