משחקים בחצר הקדמית: גם הצופים במופע האימים באלנבי 40 הם סוג של אנסים

באונס הקבוצתי על הבר במועדון אלנבי 40 השתתפו לא רק הגברים השיכורים שקיימו יחסי מין עם הצעירה, אלא גם הקהל הפאסיבי, שלא הוריד את המכנסיים אבל חשף את פרצופו המכוער. האם כבר צפינו במחזה הזה? רתם איזק חוששת שכן

ידיים למעלה, על הראש. לילה שגרתי באלנבי 40. צילום: אורן זיו
ידיים למעלה, על הראש. לילה שגרתי באלנבי 40. צילום: אורן זיו
2 באוקטובר 2015

אסף: אז איפה למדת לרקוד?

דבורי: לבד

אסף: לפי איך שרקדת את יכולה להגיע מה זה רחוק.

דבורי: דווקא עכשיו לא כל כך יצא לי.

גידי: היה עשר.

דבורי: לא…כי…אני דווקא רוקדת…בדרך כלל…יותר…

אסף: יותר מה?

דבורי: יותר…כאילו…לא יודעת…

אסף: את מתביישת מאיתנו?

דבורי: אני לא מתביישת…

אסף: נו, אז איך את רוקדת בדרך כלל?

דבורי: אתה שואל באמת?

אסף: רק באמת.

דבורי: לפעמים אני כאילו הולכת עד הסוף כשאני רוקדת.

אסף: עד איפה?

דבורי: יש כאלה ששורטים את עצמם, כאילו…עושים חתכים…וכשהם עושים את זה הם מרגישים שרפה…אז ככה אני מרגישה כשאני רוקדת. שלא אכפת לי, שכולם מצידי ימותו ויקברו רק שאני יעוף.

אסף: אז בואי תראי לנו איך את עפה.

כך תוארו ב״משחקים בֶּחצר האחורית״, מחזה של עדנא מזי״א, יחסים מסוכנים בין נערה בת 15 לבין חבורת נערים בני 17, יחסים שהובילו לאונס בגן משחקים. המחזה, שנכתב בהשראת פרשת האונס בקיבוץ שמרת שזעזעה את המדינה בראשית שנות ה-90, הפך לאחד המחזות הישראלים המצליחים בכל הזמנים. מלמדים אותו בתיכונים, באוניברסיטה, והוא חרך אינספור במות בארץ ובעולם. ועכשיו הוא הגיע בעיבוד חדש – בוגר יותר, פומבי יותר, ויראלי יותר – לבמה של אלנבי 40, גן משחקים שידוע בגבולותיו המטושטשים. לא עוד משחקים בחצר האחורית, אלא משחקים בחצר הקדמית, זו שבה איש לא מתחבא; להפך, הוא מחייך יפה למסכי הסמארטפון המתעדים את המופע, שולחים אותו ברחבי הרשת בשביל שיוכל לאסוף את מחיאות הכפיים שלו.

לא כולם חושבים שהצגה כזו צריכה לרדת מהבמה. די היה לקרוא את הטוקבקים לכתבה ששודרה בערוץ 10 וחשפה את הפרשה המחרידה בבר המפוקפק בשביל להבין שבישראל של 2015 יש קהל שלא יהסס לרכוש כרטיס גם למופע הבא:

״הבחורה אומרת שהכל היה בהסכמה, איפה הבעיה?״ שאל אחד; ״היא נהנתה, מה לא מובן?״ שאל ופסק אחר; ״אשמתה המלאה״ החליט שלישי, ורביעי וחמישי סיכמו את סרטון האונס הקבוצתי ב״חחחחחחחחחחח, ענק!״ ו-״חחחחחחחחח, גדול!״.

צעירה עירומה ושתויה עמדה על בר במשך 4-5 שעות. חבורה של גברים עלו אחד אחד וקיימו איתה יחסי מין. אולי לא נכון להכניס את המילה ״יחסים״ לפה, כי אין פה באמת יחסים. יש פה אוננות לתוך חור. פורקן לתוך אובייקט. ״איזה תחת מהאגדות, תן עבודה!״ צועק המנחה, מאשר את העובדה המצערת שבמופע הזה, האישה היא תחת שנותנים בו. והקהל שואג. רוצה עוד קצת גאנג באנג ליד הבירה. זה הולך טוב עם הזיתים, כך אומרים. חחחחח, גדול. חחחחחחח, ענק.

גם בפייסבוק לא כולם ממש הבינו על מה המהומה. הסטטוסים, השיתופים והתגובות אמנם שידרו זעזוע מהסרטון, הלם על כך שיש דור שרוצה להזדיין ככה (הלו, ראיתם את הפורנו שאנחנו צורכים? חמישה, שישה, עשרה בחורים על בחורה אחת הם תסריט פופולרי), אבל חלקם התעקשו לכתוב שהמילה ׳אונס׳ מיותרת. אונס קבוצתי? למה להשתמש בציוות המילים המצמרר הזה? הרי כולם היו שיכורים, גם היא. היא עלתה לבר והתערטלה, היא הזמינה את הקהל להצטרף. היא אפילו מסרה בעדותה במשטרה כי היא אמנם היתה שיכורה וכי היא לא זוכרת את כל פרטי הערב, אך שהדבר היה בהסכמה. אולי היא קינקית? אולי זה הקטע שלה?

אסף: את יודעת להתנשק, דבורי?

דבורי: (לוחשת) כן

אסף: רוצה להתנשק איתי? נו?

דבורי: אולי שהם ילכו?

אסף: אני לא יכול לגרש אותם, הם חברים שלי. (״משחקים בחצר האחורית״)

מי שחושב שיש קטע כזה לבחורה, להזדיין בפומבי במשך 5 שעות על ידי מי יודע כמה בחורים, חלקם אם לא כולם בלי קונדום, חלקם אם לא כולם מסריחים מזיעה ומאלכוהול, חלקם אם לא כולם לא יודעים את שמה, לא שואלים אותה אם זה נעים לה, תוך שאנשים מסביב טוחנים קבוקים, צווחים בהתלהבות השמורה לליגת האלופות ומתעדים את הגוף שלה נחדר על מנת להפיץ בוואצאפ כאילו מדובר בביצוע האחרון של ריהאנה, הוא לא פחות גרוע מהקהל ששהה באלנבי 40 באותו הלילה. זה שצילם, זה שצווח, זה ששתק, זה ששתה, זה שבהה. זה שבפסיביות שלו הסכים למופע שבו אישה הופכת לעוד כוס על הבר. שיכורה מספיק כדי לשכוח, צלולה מספיק כדי לזכור. מה זה משנה? איך הפכנו לחברה שבה מקרה כזה הוא נסבל באם הוא מהול במספיק וודקה רדבול?

התובעת: אני מקבלת את דברי הסנגורים. היא ילדה רעה דבורי. היא אוהבת לשחק בחצרות אחוריות. היא טיפוס כזה, שמתגרה בסכנה. באלימות. בהתבזות. מיותר להוסיף, שלא מעודף אהבה וילדות מאושרת אנשים הופכים למן טיפוסים שמחפשים את תשומת הלב דווקא באיזורים החשוכים. אז היא מין ילדה כזאת. אז מה?! מה זה אומר?! שהיא רצתה ששלושה נערים ישכבו איתה? וישפילו אותה? ויהפכו אותה לבול עץ אילם? היא רצתה לשחק איתם, והם ידעו, שהיא רק רוצה לשחק. אבל הם השתמשו במשחקים. הם טשטשו את הגבול בזדון. הם חדרו לגופה ולנפשה בכוח מחופש למשחק. אז אם לא היו להם רחמים או שליטה עצמית, אז כמו במשחקים – מי ששובר את הכלים – הוא המפסיד… ובאשר לנאשם מספר 4 – אולי הוא לא שכב איתה, אבל הוא אנס אותה. והוא לא שכב איתה, כי הוא לא הרשה לעצמו להיחשף, כי מי שמוריד את המכנסיים רואים לו את הפנים, ולא אחד כמוהו יסתכן. אז הוא אנס אותה עם איבר המין שלהם. (״משחקים בחצר האחורית״)

בהצגה הזו כולנו שברנו את הכלים. את המשחק המלוכלך העברנו למגרש של הגדולים, ואת הכללים אנחנו עדיין לא מצליחים להפנים עד הסוף. רק שבמקום לצעוק ״פוס משחק״, כפי שילדים יודעים לעשות ברגע שבו מישהו מתחיל לבכות, אנחנו עושים עוד לייק; במקום לעצור הכל ולבדוק מחדש את החוקים שלנו, אלה שלא נקבעים רק על ידי מערכת המשפט אלא על ידי מערכת המידות והערכים הפנימיים שלנו, אנחנו מספרים לעצמנו שבסך הכל מדובר בתיאטרון שוליים רע מאוד שקיבל יותר מדי זמן במה. נחשו מה? אלנבי 40 עלול להפוך לתיאטרון הלאומי. ואם לא נתחיל לבצע שינויים רדיקלים בצורה שבה אנחנו תופסים יחסים בין בני אדם, לא רק במועדון באלנבי יכבה האור.