הסופרת האירית קלייר קיגן מדברת על גילוי עריות ובדידות
הסופרת קלייר קיגן גדלה כקתולית בכפר אירי והתאהבה בסיפורים שמאחורי הדת. לרגל צאת קובץ הסיפורים שלה, "ללכת בשדות הכחולים", דיברה איתה הסופרת שירה פנקס על החסרונות הספרותיים שבאושר
מרבית הגיבורות בקובץ הסיפורים של קלייר קיגן הן נשים. גם הסיפור השלישי, שנותן לקובץ את הכותרת הפיוטית שלו, "ללכת בשדות הכחולים" ושבו כומר מבקר בחתונה של אהבת נעוריו, השאיר בי רוח נשית שבוקעת מהמילים, מעצבת אותן, מוציאה מהן התנגשויות בין טבע גדול ופראי לבית כפר קטן, בין פנימיות מלאה וחזקה למחסור גדול, בין אהבה לבדידות. קלייר קיגן היא סופרת ממוצא אירי, שבנובלה "האור השלישי" ובשלושת הסיפורים שבאים אחריה מצליחה בעדינות יפה להעביר לקורא אנושיות שאמנם מגיעה אלינו מארץ אחרת לגמרי, אירלנד הרחוקה, אבל מצליחה לחדור ולחבר כל אדם – אישה וגבר.
כל ארבעת הסיפורים עוסקים בנושאים חזקים ולא מתפשרים; "האור השלישי" עוסק בילדת איכרים ענייה שנשלחת למשפחה אומנת; הסיפור השני, "מתנת פרידה", מספר סוד קשה מנשוא; הסיפור השלישי, "ללכת בשדות כחולים", הוא הרהורי געגוע ובדידות של כומר; הסיפור האחרון והיפה ביותר לטעמי, "ליל החוזררים", עשיר בסימבוליות, נוגע בנושאים כגון לידה מחוץ למוסד הנישואים בחברה מסורתית, נידוי, אם שאיבדה ילד. כל הסיפורים עוסקים בגורל כבד ומכביד ובתיקון שלו דרך הטבע העוצמתי, דרך מפגש חיובי עם דמויות אחרות, שמביא לשינוי ולרוח קלילה יותר. היפה הוא שקיגן מצליחה ליצור קשר הדוק בין הקול הפנימי והאישי לבין החיצוני והחברתי, ולספר את נפש האדם בתוך סביבת המגורים שלו ובחברה שבה הוא חי בעולם רוחני ומוחשי אחד.
אחד המאפיינים החזקים בסיפורים הוא הטבע, שלמראית עין נמצא כתפאורה הגיונית לחיי הכפר, אבל הדמויות נאחזות ומשתקפות בו והוא מקבל משמעות עמוקה יותר, או כמו שכתב יפה עודד וולקשטיין באחרית הדבר: "הטבע עוצר אותך, משכיח ממך כל טבע, מבודד אותך מן האשמה ומן הצפייה…". הטבע אכן מציל את הדמויות מהעין השיפוטית של החברה, ומחבר אותן אל העצמיות שלהן במובן המיתולוגי של המילה. הן מוצאות דרכו את מה שהעיר לא נותנת לנו – את החיבור החושי אל הערך העצמי ואל היקום שבו אנו חיים, שלא תלוי בדבר, כלומר קבלה ללא תנאים.
מה תפקיד הטבע והמרחב הפיזי בקומפוזיציות ובעלילות שלך?
״הם מספקים את המקום שבו הסיפורים מתרחשים. הם נותנים לנו את ה׳איפה׳, שבלעדיו שום סיפור לא יכול להתקיים. אם הדמות הראשית שלך לא נמצאת במקום כלשהו, שום דבר לא יכול לקרות לה. כפות הידיים והרגליים הן למעשה חשובות יותר, חושפניות יותר, מאשר התוכן של המוח שיכול להיות מייגע לעתים. אני גדלתי בחווה ומאז ומתמיד אהבתי חיים כפריים – לילות אפלים, עונות השנה, הקציר, בעלי החיים. בייחוד אני אוהבת את הרגישות והאינטליגנציה של הסוס. חיים כפריים מרגישים קרובים יותר לזמן, וספרות בהגדרתה היא אמנות זמנית, המבוססת על זמן שמתקדם באופן בלתי הפיך בכיוון אחד, אל עבר הבלתי נמנע. אמנית הסיפור הקצר פלאנרי אוקונור ידעה שהסיום הבלתי נמנע הוא מוות – אנשים רבים מתים בסוף הסיפורים שלה – ותמיד כתוצאה מאיפה שהם היו וממה שהם רצו״.
גם הבית הוא זירת התרחשות חשובה בסיפורים ונראה שהוא נושא בולט בכתיבה שלך. האם את חושבת שאין צורך להרחיק כדי למצוא חומרים לספרות משום שהמופלא והבלתי רגיל נמצא בחיי היומיום?
״בהחלט. האם משהו בעולם יכול להיות רגיל? האוויר? נישואים? הפקת יין מענבים? נורת החשמל? פלסטיק? גלגלים? החלוקה ההיררכית בתוך קבוצות? נוצות? . הוא מוכרח להיות בלתי רגיל״.
נדמה שבסיפורים יש הפרדה בין עולם הגברים לעולם הנשים. האהבה אמורה לחבר, אך היא מצליחה רק להפיג מעט את הבדידות. האם המרחק בין גבר ואישה ניתן לגישור? האם יש חברות ביניהם?
״יש אהבה, בדידות, הבנה וחברות בין האנשים בסיפורים שלי. אבל אני חושבת שכל רגש אנושי הוא שביר ושהאושר הוא לא רגש שמיטיב עם הספרות. אומרים שהאושר כתוב בדיו לבנה על דף לבן. הוא נשאר, לרוב, מחוץ לדף. אבל כן, אני מאמינה שאנשים מוצאים שמערכות יחסים הן דבר קשה, ואני לא מאמינה שהאהבה היא הגורם המחבר בין עולמותיהם של גברים ונשים. זה בדרך כלל קשור יותר לרצון לעשות כסף ולרצון להביא ילדים ולמצוא מקום טוב לגור בו״.
נדמה שהסיפורים מאפשרים לדמויות שנמצאות בשוליים להביא את עצמן אל המרכז. כל אלו שיש בהן שונות, כאלה שהחברה שופטת ודוחה, מוצאות את דרכן האישית וזוכות לשחרור, לתיקון. הספרות שלך מאוד הומנית, אמפתית, ונראה לי שגם אופטימית.
״אני חושבת שהכתיבה שלי היא מלאת תקווה, הומוריסטית ואופטימית מאוד. היא מראה כיצד אנשים מתמודדים ומצליחים לעמוד במצבים קשים, אבל גיליתי שלעתים קרובות אני מוצאת את הכתיבה שלי הומוריסטית הרבה יותר ממה שאחרים תופסים אותה״.
את עוסקת בנושאים קשים כמו גילוי עריות, הזנחה הורית, אלימות, אובדן ובדידות ומצליחה לכתוב את כל זה באופן מתון ונטול פתוס, ועם זאת מלא עוצמה. מעין עדינות חזקה, אולי אפילו חמלה?
״אני משתדלת לכתוב בסגנון שירצה את הקוראת שבתוכי, ואני רוצה להאמין שכקוראת פיתחתי את הסגנון שלי באמצעות קריאה טובה ומעמיקה ועם הרבה ביקורת. קריאה והוראה של ספרות מספקות לי עונג גדול. אני לא צופה בטלוויזיה וזה בהחלט עוזר. אני משתדלת לא להגזים או לבחור צד, להיות ממוקדת ולהתקדם בזהירות״.
רוחניות, דתיות ואמונות תפלות הם נושאים מרכזיים, כאילו העולם המודרני וההגיוני לא נמצא באזורים הכפריים שבהם מתרחשים הסיפורים. האם זו הייתה בחירה מודעת לדחוף הצדה את "העולם החדש" ולהתמקד "בעולם הישן" שבו האדם והטבע חיו יחד?
״אני יוצאת מנקודת הנחה שכל פעולה שאני עושה היא מודעת, ואני מחדשת את המשא ומתן עם הספרות שלי באופן תמידי. תמיד העדפתי פרוזה על זמנית על פני ספרות אופנתית יותר. ספרות היא בעצם על איך זה מרגיש להיות בחיים בנקודת זמן מסוימת, וספרות טובה היא תמיד עדכנית. רגשות אנושיים לא מזדקנים, אין להם תוקף. הגבר שהתאהב בתקופתו של שייקספיר חש ודאי רגשות דומים לאלה שמרגישים הגברים בקהילה שלי כשהם מתאהבים. לגבי הנושאים המרכזיים שהזכרת, הרציונלי והאי רציונלי, שניהם נהדרים בכך שהם מאפשרים איזשהו ארגון של הרגשות ושל הדמיון שלנו בתוך הכאוס. אני חונכתי כקתולית והלכתי לכנסייה בימי ראשון ובימי הקדושים, אבל אף פעם לא תפסתי את זה כפשוטו. תמיד האמנתי שזה סיפור, והאמונה שלי בכך שזה סיפור לא גרמה לי להפחית מערכו של הדבר. סיפורים הם חלק מהחיים שלנו, החיים האמיתיים שלנו. ייתכן שהם כל מה שיישאר מאיתנו בסופו של דבר״.
"ללכת בשדות הכחולים" בהוצאת זיקית, תרגום: ארז וולק. "אוריאן" מאת שירה פנקס יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד