צהבת סי: 25 שנות משפחת סימפסון ב-25 שעות

הומר סימפסון ליווה אותי מאז שהייתי ילד. מימי השידור הלא יציבים של הערוץ הראשון, הצפייה נטולת הכתוביות בערוץ סטאר וורלד, ראשית ימי ההורדות ברשת ועד עידן ה־HD של היום – המשפחה הצהובה מספרינגפילד, ובמיוחד העומד בראשה, שרדו את כולם. הומר תמיד בלט שם. אמנם עברו כמה שנים לפני שהפוקוס עבר מבארט לאביו, אבל הדמות הטיפשה אך המבריקה, הפרודית אך האמיתית והמכעיסה וגם שובת הלב הזו, תמיד משכה את תשומת לבי יותר מכל יתר הדמויות. משפטים כמו "אני לא אדם דתי, אבל אם אתה שם, סופרמן, בבקשה עזור לי", "ניסיון הוא הצעד הראשון בדרך אל הכישלון" או "לחיי האלכוהול – הסיבה, והפתרון, לכל הבעיות בחיים", היו בעיניי מופת קומי של ביקורת, של אירוניה ושל דיוק. הם עזרו לעצב את האופן שבו אני רואה את העולם – מצחיק, וככזה – ראוי שיצחקו עליו.

הסדרה, בדומה אליי, התבגרה. בדצמבר הקרוב היא תחגוג 25 שנים, ולפני כשבוע החלה עונתה ה־26. לעומתי, היא מזמן שברה שיאי פופולריות. במשך השנים היא זכתה במאות פרסים, ביניהם ב־24 פרסי אמי, הוכתרה לסדרה הטובה ביותר במאה ה־20 על ידי מגזין "טיים" בשנת 1999, כבשה את תואר הסדרה הארוכה ביותר בעולם, ובעיקר הפכה למותג ענק שמצליח להביא לקהל הרחב בידור שכרוך בביקורת חברתית חכמה. רבע מאה, 552 פרקים ואינספור בדיחות קורעות זו נקודת מוצא מושלמת למרתון צפייה אימתני, הכולל 25 שעות רצופות (אחת לכל שנה), ספה נוחה יחסית ואידיוט אחד שיסכים לעשות את זה. הנה זה מתחיל.

[tmwdfpad]

19:20 – S01E01 – Simpsons Roasting on an Open Fire

פתחתי את המרתון עם הפרק המלא הראשון של הסדרה. עיכוב הפקתי גרר את השקת הסדרה לדצמבר ובהתאם, נפתחה הסדרה דווקא עם ספישל חג המולד, שהפך עם השנים למסורת אמריקאית עתיקה. רבות מהדמויות המוכרות מופיעות כאן, חלקן עם קול ביזארי ובלתי מגובש, אבל האווירה וההומור הייחודיים של הסדרה נעדרים מהגרסה המוקדמת שלה. ובכל זאת, הפרק מסתיים עם רגע לבבי שמזכיר שה־DNA של "משפחת סימפסון" היה שם מהרגע הראשון.

01:05 – S16E06 – Midnight Rx

שש שעות ו־16 פרקים לתוך המרתון, אני מתחבר להומר הפנימי שבי. הצפייה הרציפה בריבוע המואר, שני בקבוקי הבירה הריקים שעל השולחן והשקע המכובד שיצרתי בספה יעידו על כך. עברתי לצד השני של הספה. את השלב הראשון של הצפייה בחרתי להעביר בפרק אחד מכל עונה, לרוב בזה שזכה לציון הגבוה ביותר ב־IMDB. צפייה רחבה כזו סיפקה פרספקטיבה מעניינת על הסדרה במשך השנים. מהפרק הראשון ששודר לקראת סוף 1989, ועד הפרק הנוכחי מראשית 2005, אפשר לראות את השינוי בדמויות, בקולות ובאופי הכללי של הסדרה. הומר הפך לאקסצנטרי בהרבה, ברנס לרשע בהרבה וקצב הבדיחות לדקה הואץ.

לאורך השנים הושרשה תפיסה שהסימפסונס איבדו מרמתם. אחרי כמעט עשור של שליטה מוחלטת בז'אנר הסדרות המאוירות למבוגרים, היורשים הצעירים של המשפחה הצהובה כמו "סאות' פארק", "איש משפחה" ואפילו אחותה הקטנה "פיוצ'רמה", נאלצו לחפש דרכים חדשות להישאר רלוונטיים. עם המאמץ הקצת מיוזע להצחיק נדמה שהמודעות הפוליטית שאפיינה את הסדרה עוד מראשית הדרך הפכה לחלק משמעותי עוד יותר. הפרק הזה התמקד בכשלי מערכת הבריאות האמריקאית, בערך ארבע שנים לפני שאובמה־קר בכלל עלתה לדיון לראשונה. גם כשזה נראה כבר כמו הבחור המבוגר מדי במסיבה, היוצרים עדיין יודעים מה יהיה הנושא החם הבא ואיך לנעוץ את המסמר בדיוק איפה שכואב.

07:12 -S02E18 – Brush With Greatness

את רצף הפרק־פר־עונה סיימתי לפני שישה פרקים. הספקתי עד כה לראות את הומר כשוטר, כשופט כדורגל, כסטלן, כנהג מונורייל, כמפיק קאנטרי, כאתאיסט, כסוטה מין, כמלאך המוות, וגם זו רשימה חלקית בהחלט. עברתי לצפות בפרקים שזכורים לי מהילדות. הפרק הנוכחי שודר בארצות הברית כשהייתי בן 6, מה שאומר שלפי אזור הזמן של הערוץ הראשון צפיתי בו לראשונה בגיל 8. הדבר היחיד שנחרת אצלי באופן ברור הוא הרגע שבו הומר נתקע במגלשת מים מכיוון שהיה שמן מדי עבורה. זכרתי גם את שלושת הילדים שנתקעו בה אחריו ואת הסיוט החוזר שהיה לי אחרי שראיתי את הפרק לראשונה. בחלומותיי הייתי לסירוגין הילדים המפוחדים שנתקעו בהומר או הומר התקוע עצמו. יש לשער שזה קשור לתנודות המשקל שלי כילד.

הסימפסונס תמיד ידעה להתהלך בדרך מיוחדת במינה בין ילדותיות שטותית לבגרות נבונה. כילד אהבתי את ההומור הפיזי שבה, את הצבעוניות שרק סדרה מצוירת יכולה לספק ואת האדג'יות הפרועה שהצד המבוגר שבה אִפשר. רק בסביבות גיל הנעורים אפשר לפענח את הרבדים הרבים של הסימפסונס, להבין את הבדיחות שעברו מעל הראש ואת שלל הרפרנסים התרבותיים המבריקים שעל גבם התחנכו דורות, כנראה בצורה הרבה יותר מתוחכמת מילדים שצפו בסדרות שכוונו עבורם. זכור לי בבירור שאהבתי את כל פרקי ליל כל הקדושים ובמיוחד את הסיפור עם העורב. עברו שנים עד שגיליתי שבעזרתו הכרתי בעל פה חלקים מ"העורב" של אדגר אלן פו. קטע. היום התברר לי שבפרק עם מגלשות המים מסתתר ציור המדרגות המפורסם של אשר.

13:18 – S07E10 – The Simpsons 138th Episode Spectacular

ההומור המטופש הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הסדרה. היכולת להגניב בדיחה מפגרת ממש, אבל כזו שגורמת לגעות בקול רם, היא חלק משמעותי מהקסם של הסימפסונס ודבר שאפשר למצוא בפרקים הגדולים ביותר של הסדרה וגם במיותרים שבהם. מגרפות שפוגעות בסיידשואו בוב, אמירה נלהבת מפיו של הילד הכי אטי בהיסטוריה ראלף וויגהם או יציאה כאילו חכמה של הומר עצמו. או למשל לתת לבארט לכתוב על הלוח "אני לא אחגוג אבני דרך חסרות משמעות" בפתיחת הפרק ה־100, ואז לקיים ספיישל לפרק ה־138, כולל אינספור עובדות שקריות, ביניהן שיוצר הסדרה מחביא בתוכה מסרים ימניים רדיקליים.

20:01 –S26E01 – Clown in the Dumps

62 פרקים של הסימפסונס עברו לנגד עיניי במשך 25 השעות האחרונות. זהו רק מעט יותר מעשרה אחוז מכל הקטלוג העצום של הסדרה, וזה עוד בלי להחשיב את הסרט, את עשרות משחקי המחשב, את מאות הקומיקסים ואת אלפי פריטי המרצ'נדייז. הבחירה לסיים את המרתון בצפייה ראשונה בפרק הטרי ביותר, הפתיח לעונה ה־26 של הסדרה, הייתה נדרשת, והפרק עצמו היה נחמד במקרה הטוב. אבל הוא הכיל את הקוד הגנטי של אותם 552 פרקים שקדמו לו. טיפשיות חיננית, לב ענק, בגרות מהולה בילדותיות.

הומר סימפסון הוא לא גיבור הנעורים שלי. גם לא בארט או ליסה או מילהאוס או אפילו, איידיוס מיו, באמבלבי־מן. זה המקום הזה שקיים מעבר לזמן, שמקפיא דמויות באותו הגיל 25 שנה ועדיין נשאר חייכן באותה המידה. הגיבורים האמיתיים שלי הם חבורת החנונים בראשות היוצר מאט גרונינג שיושבים וכותבים טלוויזיה שרוצה שהצופה שלה יהיה אדם טוב, פתוח, חושב וגם שמח יותר. עובד להם.