מעמד האובדים: מה צופן העתיד לפרינלסרים מהמעמד היצירתי?

בתחילת המילניום "המעמד היצירתי" היה המושג הכי נכון עבור כל צעיר שאפתן וראש עיר מעודכן. מאז ההיצע עלה על הביקוש, מחירי הדיור זינקו, ויותר ויותר צעירים הפכו לעצמאים בעל כורחם. המעמד היצירתי בתל אביב – לאן? אולי לראשון לציון

המעמד היצירתי. איור: תמר מושקוביץ
המעמד היצירתי. איור: תמר מושקוביץ
7 במאי 2015

רגע של מבוכה נרשם לפני כחודשיים בזמן הרצאתו של ריצ'רד פלורידה, מחוקרי האורבניזם המשפיעים בעולם, בפני ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. פלורידה, הוגה המונח "המעמד היצירתי", הגיע לישראל כדי לייעץ לברקת בפיתוח דרכים לקידום אוכלוסייה צעירה ויצירתית בירושלים, או במילים אחרות: להפוך את ירושלים ליותר קוּלית ולהציל אותה מעצמה. הוא שילב במצגת שלו תמונות המייצגות לדעתו את המעמד היצירתי בירושלים. אחת מהן הייתה דווקא של הולילנד, אותו מתחם ארור המגלם את הרע והמושחת בתרבות השלטונית בישראל ושכל קשר בינו לבין יצירתיות מקרי בהחלט (אלא אם לוקחים בחשבון את הדרכים היצירתיות שבהן אהוד אולמרט ניסה להתחמק מעונש).

מאז פרסם ב־2002 את ספרו "עלייתו של המעמד היצירתי, ואיך הוא משנה את העבודה, הפנאי וחיי היומיום", הפך פלורידה לכוכב בשמי האקדמיה וליועץ מבוקש לראשי ערים ומדינות בעולם. פלורידה הציג תיאוריה המותחת קו ישיר בין הצלחתה הכלכלית של העיר לבין גודלו של המעמד היצירתי המתגורר בה – אמנים, מוזיקאים, כותבים, מעצבים, יזמים, היי־טקיסטים ובעלי מקצועות חופשיים. התיאוריה האוטופית שלו הפכה את אותו מעמד יצירתי לפופולרי ומחוזר במיוחד: ערים הפנו תקציבי עתק לקליטתם של אותם צעירים, בדגש על שני אלמנטים שהפכו מזוהים עם העיר שהציג פלורידה – שבילי אופניים והקהילה הלהט"בית. לטענתו, שילובם בעיר מבטיח שגשוג פיננסי.

13 שנים אחרי רב המכר של פלורידה עסוקות האקדמיה והתקשורת בנבואות זעם בקשר לעתידו של אותו מעמד יצירתי: העמקת אי השוויון, הג'נטרפיקציה, עליית המחירים בערים “קריאטיביות" כמו לונדון, ברלין, ניו יורק ודחיקתם של רבים מאנשי המעמד היצירתי מחוץ לאותן ערים הביאו להפניית אצבע מאשימה גם כלפי פלורידה עצמו. לפני כשנה וחצי פרסם דיוויד ברן מהטוקינג הדס מכתב פומבי ב"גרדיאן" שבו הוא קורא לראש עיריית ניו יורק להגן על המעמד היצירתי בעיר, הכורע תחת נטל מחירי הדיור. בשבוע שעבר פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה המתארת את המעבר של אלפי ניו יורקרים, בני המעמד היצירתי, דווקא ללוס אנג'לס, שם השמש זורחת ושכר הדירה עדיין סביר.

כריכת הספר "עלייתו של המעמד היצירתי"

כאמור, גם בישראל התקבלה התיאוריה מלאת החורים של פלורידה על המעמד היצירתי בהתלהבות. מלבד ירושלים (ששכרה את שירותי הייעוץ של פלורידה במאות אלפי שקלים), עומדת התיאוריה גם בלב אסטרטגיית עיר עולם של עיריית תל אביב־יפו. גם בחיפה מושקעים בשנים האחרונות משאבים ביישום המלצותיו. דפני ליף אף חשפה כי ניהלה משא ומתן קדחתני עם ראש עיריית חיפה, יונה יהב, על העברת 50 “אנשי עשייה" מתל אביב לחיפה. לדבריה הבטיח יהב להעניק נכסים למגורים ללא תמורה ולהקים מרכזי תרבות, אולם הפרויקט לא התרומם.

בראשון לציון החלו לאחרונה בקידום תוכנית שמטרתה להפוך אותה לעיר המדיה של ישראל. לפי תוכנית זו שגיבש ראש העירייה דב צור, המתחם מול תחנת הרכבת משה דיין יהפוך לאזור ייעודי לכלי תקשורת ולמשרדי מדיה. בשנה הבאה צפויות לעבור למתחם המערכות של “ידיעות אחרונות", ynet, “כלכליסט", "וסטי", "לאשה", "פנאי פלוס", Xnet, "ראש 1" ו"מנטה".

גם מתחם מפעל כרמית יעבור שדרוג משמעותי ויכיל משרדים חדישים כגון חממת סטארט־אפיסטים בתחום הניו מדיה, משרדי פרסום, דיגיטל ויחסי ציבור וחלל ייעודי לבלוגרים. בחולון ובבת ים הופנו בשנים האחרונות תקציבים אדירים לתרבות. באחרונה הם הוזרמו בין היתר למרכז MOBY, המוזיאון לאמנות עכשווית, חממת היוצרים ארט פקטורי, המכון לאמנות וטרמינל העיצוב של קסטרו המטפח כישרונות צעירים. במסגרת המהלך המיתוגי של חולון, שממצב אותה כעיר העיצוב של המדינה, הוקם מוזיאון העיצוב (שמקיים מדי שנה שבוע אופנה) המגובה בספריית חומרים, מוזיאון לקריקטורה ולקומיקס וגלריות שונות המתמקדות בעיצוב. הסינמטק העירוני רוענן ובו נוסד פסטיבל "פרינט סקרין" לתרבות דיגיטלית, שיתקיים החודש בפעם החמישית ונותן פייט לפסטיבלים דומים בעולם. בנתניה, עוד עיר שרעבה לבשר יצירתי טרי, הוקצו שש חנויות באחד המיקומים האטרקטיביים בעיר – משולש המדרחובים תל חי־קראוזה־שטמפפר – למעצבים ואמנים שסיימו את לימודיהם בשנים האחרונות. ובירושלים? יד ימין לא יודעת מה עושה שמאל: על רקע ביקורו של פלורידה בעיר פורסם כי למרות מאמציו של ברקת לפתות את המעמד היצירתי להתגורר בירושלים, הוא דווקא קיצץ מתקציב התרבות העירוני 5 מיליון ש"ח. המהלכים המוניציפליים האלה אמנם תרמו במידה זו או אחרת לתדמית ראשי הערים שיזמו אותם, אולם לא הצליחו לתרגם את עצמם להגירה של המעמד היצירתי אליהן.

ד"ר יואב לרמן, מומחה לתכנון אורבני, טוען ש"כל המאמצים האלו הם מגה בולשיט אחד גדול". לדבריו, "זה לא תהליך מלאכותי שאתה נותן כמה חנויות לאמנים בחינם, כמו שעשו בחיפה ובנתניה. זה דורש מיקום 'נכון', קרוב מספיק למרכז חי או בעל פוטנציאל (מרכז אורבני עם אנשים, רחובות מסחריים וכו') שמאפשר גם כניסה של כסף במנות קטנות וגם שיקום אטי לאורך שנים. בחיפה יש מרכז היסטורי (הדר) שבו קורים תהליכים כאלה, אף שהעירייה לא זורקת שם שקל אחד ורק מפריעה לאותן יוזמות. בירושלים התהליך קורה מעצמו במרכז העיר ובשכונות היסטוריות כמו טלביה ורחביה. בבת ים יש סיכוי שזה יקרה במרכז ההיסטורי, אבל הוא קטן ובגלל הצורה של יפו ג' ויפו ד' נוצר נתק גיאוגרפי משמעותי בין ההתפתחות של צפון יפו לבת ים".

מתחם הסטודיואים ברחוב שוקן
מתחם הסטודיואים ברחוב שוקן

על פי תיאוריית ה־T של פלורידה, המעמד היצירתי נמשך לערים שבהן מתקיימים שלושה אלמנטים: Tolerance, Technology, Talent (סובלנות, טכנולוגיה וכישרון). נדמה שכרגע רק העיר תל אביב מקיימת את שלושת התנאים האלו, בטח בכל מה שקשור ליחס לקהילה הלהט"בית. ירושלים לעומת זאת, על שלל יתרונותיה, הופכת לדתית ושמרנית יותר, ובני המעמד היצירתי שבה הם בעיקר סטודנטים שעוזבים אותה בסיום לימודיהם. בחולון ובבת ים המצב סבוך יותר וקשור יותר לאלמנטים כמו סטריאוטיפים וגזענות סמויה וגלויה.

בועז גולדברג, עיתונאי ותיק וחבר של כבוד במעמד היצירתי, הוא אחד החלוצים שהחליטו לעזוב את תל אביב־יפו. בחמש השנים האחרונות הוא מתגורר בבת ים, סמוך לגבול יפו. הסיבה להגירתו הייתה כלכלית: “הייתה לי הזדמנות כלכלית לרכוש דירה, אבל בתל אביב המחירים היו גבוהים מדי ולא רציתי לקחת משכנתה", הוא מסביר. חמש שנים לאחר מכן, גולדברג מבסוט מהבחירה אם כי לא ממש אופטימי לגבי מעבר של תל אביבים לעיר. “לי טוב כאן, אבל יש לי הרגשה שהסטריאוטיפים ינצחו. בת ים היא לא ראשון לציון או פתח תקווה מבחינת המרחק, לפעמים אחרי בילוי אני אפילו חוזר הביתה ברגל. ועדיין, אנשים מתייחסים אליה כאל מקום רחוק". חצי שנה לאחר המעבר פרסם גולדברג בעיתון “העיר" ז"ל כתבה הומוריסטית ועצובה על קשיי ההתאקלמות של תל אביבי בקרב אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. היום הוא נשמע שונה לחלוטין: “מקבלים אותי כאן יפה מאוד, מעולם לא שמעתי לגלוג או צחוק, גם כשאני מסתובב בלבוש שונה".

גולדברג, כמו תל אביבים רבים בהווה או בדימוס, תולה תקוותיו ברכבת הקלה שאמורה לקשר בין תל אביב לערים הסובבות אותה, מהלך שיעודד מעבר של בני המעמד היצירתי אליהן. הבעיה היא, וזאת הביקורת העיקרית על התיאוריה של פלורידה, היא תהליך הג'נטרפיקציה הנלווה לאותה הגירה של המעמד היצירתי לאזורים חלשים ושדוחק החוצה את האוכלוסיות הוותיקות שהתגוררו שם ולא מצליחות להתמודד עם העלייה במחירי הנדל"ן.

"לצד הכרה בתרומתה החיובית לשיח העירוני, היא נתפסת עם הזמן יותר ויותר כעוד שם מכובס לתופעה הידועה של ג'נטריפיקציה, כשאת מקומו של המונח הבלתי תקין פוליטיות 'אוכלוסייה חזקה' תופס כעת 'המעמד היצירתי'", תיארה זאת אסתר זנדברג במאמר שפרסמה ב"הארץ" על תיאוריית המעמד היצירתי. לרמן לא רואה בג'נטרפיקציה גורם שלילי בהכרח, והוא לא היחיד: לפני חודשיים התפרסמה ב"אקונומיסט" כתבה גדולה שניסתה לפרק את הטיעונים השליליים נגד ג'נטרפיקציה. תחת הכותרת "הביאו את ההיפסטרים" נטען בכתבה שאין הרבה ראיות לכך שהג'נטריפיקציה היא האחראית לעזיבתם של העניים ושל בני המיעוטים: מחקר שבדק ב־2008 את נתוני מפקד האוכלוסין לא מצא "ראיות לעזיבתם של משקי בית לא לבנים בעלי הכנסה נמוכה בשכונות שעברו ג'נטריפיקציה", אולם הוא כן מצא זינוק בהכנסה הממוצעת של שחורים בעלי השכלה תיכונית באזורים שעברו ג'נטריפיקציה. מכיוון שההגדרה של המעמד היצירתי כוללת בתוכה למעשה מעמדות כלכליים שונים – מאמנים מעוטי הכנסה עד ליזמי סטארט־אפ עשירים – מוצאים עצמם בסופו של דבר כמה מטובי וטובות בניו ובנותיו קורבנות של אותה ג'נטרפיקציה שהם עצמם יצרו.

האבסורד הוא שהמרדף של ראשי הערים הגדולות אחר אותם בני מעמד יצירתי עומד בסתירה מוחלטת להיחלשות מעמדם בחברה הישראלית עצמה: איך שלא מסתכלים על זה, רובם המוחץ של בני המעמד הזה הם בעלי השקפת עולם ליברלית חילונית, מצביעי מרכז־שמאל, חלק מאותו שבט תל אביבי שקיבל מכה כואבת בבחירות האחרונות. מדובר בקבוצה שכוחה האלקטורלי הולך ופוחת, ובניגוד לציבור החרדי ולציבור הדתי לאומי – אין מי שיגן עליה בממשלה הבאה.

המעמד הבינוני

איום משמעותי לא פחות ממחירי הדיור על המעמד היצירתי מתקשר לאחת המהפכות הכלכליות הבולטות שהתרחשו בשנים האחרונות – המעבר מעולם של שכירים לעולם של פרילנסרים. יותר ויותר חברות מוותרות על ההתקשרות הקלאסית של עובד־מעביד ועוברות לשיטת הפרילנס החוסכת להם משאבים רבים וטרדות כמו תשלומי ביטוח לאומי, הפרשות לפנסיה ואפילו מתנות לחג. לפי נתונים שפורסמו ב"גלובס", בשנת 2013 מנה מגזר העצמאים והפרילנסרים בישראל 380 אלף איש, 80 אחוז מהם מרוכזים בתל אביב ומשתייכים למעמד היצירתי. בשנתיים האחרונות הצטרפו אליהם אלפי פרילנסרים חדשים, בעיקר מענפי הניו מדיה והמובייל. על פי התיאוריה של פלורידה, המעמד היצירתי כולל בתוכו את כל מי שמשתמש ביצירתיות בעבודתו, ולכן קולנוע וסטארט־אפים כלולים באותה קטגוריה למרות פערי השכר הגבוהים ביניהם. צריך גם לזכור שלמרות האופוריה, מרבית הסטארט־אפים נכשלים בסופו של דבר.

כניסתם של מתכנתים ומעצבי ממשק לעולם הפרילנס הביאה לעלייה משמעותית בשכרם הממוצע. על פי ההערכות, פרילנסר בהיי־טק מרוויח שכר ממוצע של 26־30 אלף ש"ח ברוטו בחודש (לעומת שכר ממוצע של 9,450 שקלים כשכיר). הוא גם עובד הרבה יותר שעות מחברו השכיר: 40־60 שעות שבועיות לעומת 36 שעות. על פי התחזית העולמית, עד שנת 2020 יותר מ־20 אחוז מכלל העובדים יהיו פרילנסרים, ולא מבחירה. רובם פשוט ייפלטו מהארגונים שבהם הם עובדים וייאלצו להמציא את עצמם מחדש. ישראל, יש לציין, לא ערוכה להתמודד עם השינויים בשוק העבודה. למעשה על מוסר התשלומים הירוד ביותר חתומים רשויות ומוסדות ציבוריים המתבססים על שיטת "שוטף פלוס מתי שלא יהיה", ובמגזר הפרטי המצב לא שונה. עבור רבים מהם אורח החיים כפרילנסר לא יסתדר עם אישיותם והם לא ישרדו במקצועות יצירתיים.

אתה לא גדג'ט

למשבר שצפוי לפקוד את המעמד היצירתי בישראל יש להוסיף את הפער בין מספר האנשים ששואפים להשתלב בו לבין ההיצע הקיים. במילים אחרות: כולם רוצים לעשות את מה שהם אוהבים, אולם רק מעטים יוכלו באמת להתפרנס מכך. זוהי תופעה חוצת גבולות ויבשות שאופיינית לדור ה־y, אולם עברה תהליך של הקצנה דווקא בישראל. קחו לדוגמה את תעשיית הקולנוע. בישראל פועלים 14 בתי ספר לקולנוע הפולטים בכל שנה לשוק מאות בוגרים רעבים לעבודה, בעיקר בבימוי ובתסריטאות. זה מספר לא פרופורציונלי ביחס לגודל האוכלוסייה. בדנמרק ובשבדיה, לדוגמה, יש רק בית ספר אחד לקולנוע בכל מדינה. בהודו, על כל תעשיית הסרטים המפוארת שלה, יש רק שלושה בתי ספר לקולנוע. דוגמאות נוספות להצפה אפשר למצוא בשלושה תחומים שהמשותף להם הוא שהם מתבססים על בני המעמד היצירתי: סטארט־אפיסטים (בתל אביב יש יותר סטארט־אפים מבכל אירופה) ואקדמאים, בעיקר מתחומי מדעי הרוח, החולמים על תקן באוניברסיטה ומסתפקים בינתיים בפינוי שולחנות בנחמה וחצי. להלן – המעמד הבינוני.

העיתונאי סקוט טימברג פרסם השנה ספר על האופן שבו שינויים תרבותיים כמו המשבר הכלכלי והמהפכה הטכנולוגית מרסקים את המעמד היצירתי ("Culture Crash: The Killing of the Creative Class"). טימברג, עיתונאי אמנות מוערך שנפלט ממשרתו ב"אל איי טיימס" והפך לפרילנסר שבקושי גומר את החודש, טוען שהבעיה העיקרית היא שעיסוק במקצועות יצירתיים במשרה מלאה אפשרי כיום רק לאנשים המגיעים מבתים עשירים ויכולים להרשות לעצמם משכורות נמוכות יחסית ואי ביטחון כלכלי. טימברג מפנה אצבע מאשימה למהפכה הטכנולוגית שריסקה בעיקר את התעשיות המסורתיות של העיתונות והמוזיקה, אבל לא רק אליה. כמו נביאי זעם אחרים מסוגו, משתמש גם טימברג בדוגמה של אינסטגרם וקודאק: חברה שבשיאה העסיקה 140 אלף איש פושטת רגל אחרי עשרות שנים ואת מקומה תופסת חברה צעירה של 13 אנשים, ללא מודל עסקי ותוך שימוש באפקט של סרטי צילום של קודאק.

כריכת הספר Culture crash

מאז פרסם ב־2010 את ספרו “אתה לא גדג'ט", הפך רון לנייר לאחד המבקרים החריפים והחשובים של התרבות הדיגיטלית ואף נבחר על ידי המגזין “טיים" לאחד מ־100 האנשים המשפיעים בעולם. לנייר טוען שהאינטרנט אִפשר לחברות הטכנולוגיה הגדולות כמו גוגל, פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם להתעשר על חשבון יצרני התוכן מבלי להעניק להם תגמולים כספיים ראויים. בריאיון לאשר שכטר מ"דה מרקר" הסביר לנייר שהמעמד היצירתי אמנם שוחה בלייקים ברשתות החברתיות, אבל מתקשה לשלם עם זה שכר דירה בעולם האמיתי, ושהפתרון היחיד הוא צמצום דרסטי שלו: “כואב לי לומר את זה", הוא כתב בספרו האחרון "Who Owns the Future", “אבל נוכל לשרוד רק אם נהרוס את מעמד הביניים של המוזיקאים, העיתונאים והצלמים". לדבריו רק כך יבינו שאר חברי מעמד הביניים שהטכנולוגיה בצורתה הנוכחית מנצלת אותם ולא באמת מאפשרת להם להתפרנס בכבוד מהיצירה שלהם. רוב קוזינה הוא דוגמה מצוינת לפליטתו של עיתונאי מוערך מהמעמד היצירתי: קוזינה הוא אחד משני העיתונאים ב"The Daily Breeze" שזכו בפרס פוליצר השנה על תחקיר שחיתות במערכת החינוך המקומית. בעקבותיו פתח ה־FBI בחקירה ונעשו שינויי חקיקה במחוז. כשקוזינה התבשר על זכייתו הוא כבר לא היה עיתונאי – השכר הנמוך דחף אותו לחצות את הקווים למשרה טובה יותר במשרד יחסי ציבור.

ליאור זלמנסון, המנהל האמנותי של פסטיבל פרינט סקרין, חווה על בשרו את הדילמה הגדולה של המעמד היצירתי – הבחירה בין עיסוק פרקטי לעיסוק אמנותי. מצד אחד הוא תסריטאי ומחזאי, מצד שני דוקטורנט ומרצה בפקולטה למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב שחוקר את נושא הנאמנות והמחויבות של משתמשים באתרי תוכן.

"כדי ליצור מודל בר קיימא לבני המעמד היצירתי אנחנו צריכים קודם כל להוות דוגמה בעצמנו. אם אתה רוצה להתפרנס מיצירה, אפילו חלקית, מוטלת עליך החובה לתמוך ביצירתם של אחרים, הן בהקדשת הזמן והן בתשלום. אין הכוונה לשלם לכל קמפיין קיקסטרטר, אבל בהחלט להיות שליח לנושא ולהבין שתרבות יצירה דורשת מחויבות אזרחית. במחקרי אני מנסה להראות את היתרונות של גביית דמי מנוי באתרי חדשות, מוזיקה ווידיאו, משהו שאף אתר תוכן שפוי לא שקל לפני כמה שנים. היום אתרים מבינים שאי אפשר לבנות על חברות מסחריות ועל פרסומות שישלמו על יצירה. הפרדיגמה משתנה, ובמקרים רבים הם מוכנים לקחת את האחריות הכלכלית לקיומה של יצירה איכותית".

לסיכום, אל תמהרו לעבור לחולון. כדי לשמר את המעמד היצירתי בתל אביב בפרט ובישראל בכלל, דרושים כמה תרחישים בטווח הקצר: הגדלת תקציב התרבות וחלוקה הוגנת שלו, תוכנית לדיור בר השגה, הסדרת מעמד הפרילנסרים עם סעיפים מיוחדים המתייחסים לעוסקים במקצועות יצירתיים, שיתופי פעולה בין הפרילנסרים לבין עצמם (השכרה משותפת של חללי עבודה, רואה חשבון, ייעוץ משפטי וכדומה), חיזוק ארגוני היוצרים ושיתופי פעולה רוחביים בין סטארט־אפיסטים ואמנים ליצירת פלטפורמות דיגיטליות המאפשרות תגמולים כספיים ליצרני תוכן. בטווח הארוך, כל עוד אי השוויון מחריף, הלאומנות מתחזקת ומחירי הדיור ממשיכים לנסוק, בייחוד בתל אביב, קשה לחשוב על תסריט אופטימי שבו מצליחים אלו שבחרו לעסוק במקצועות יצירתיים שלא מתחום ההיי־טק להמשיך ולהשתייך למעמד היצירתי בעשור הקרוב בלי להילחם בשיניים.